Skip to main content
תערוכות

ליזה מייטנר

Lisa Meitner - נולדה: 1878; נפטרה: 1968 (אוסטרית)

מדוע לא קיבלה ליזה מייטנר את פרס נובל?

בשנת 1938 גילו ליזה מייטנר ואוטו האן (Hahn) את הביקוע הגרעיני. ב- 1944, כשמייטנר חיה ועבדה בשוודיה, העניקה האקדמיה השוודית את פרס נובל לכימיה לאוטו האן ופריץ שטרסמן (Strassmann) (גם הוא שותף-לעבודה). האן ושטרסמן חיו ועבדו בגרמניה. מדוע לא הוענק הפרס גם לליזה מייטנר? התשובה לשאלה זו לא התבררה כל צורכה עד עצם היום הזה. יש כמובן מי שמסבירים זאת בהיותה אישה, שגם נולדה כיהודייה, אף כי המירה את דתה (בשנת 1908) ונעשתה נוצרית פרוטסטנטית. אחרים, וביניהם האן עצמו, ניסו להסביר את אי-בחירתה בכך שהעבודה הניסויית נעשתה בידי האן (ושטרסמן), ואילו מייטנר תרמה "רק" את ההבנה, את המסגרת התיאורטית, וגם את שם התהליך: "ביקוע". זאת ועוד: מייטנר פרסמה את דעותיה ומסקנותיה בעניין זה חודש אחד אחרי שהאן ושטרסמן פירסמו את המאמר שלהם.

הפולמוס בשאלת מייטנר והפרס נותר בעינו, וככל הנראה יישאר פתוח גם בעתיד. עם זאת זכתה מייטנר בפיצוי והכרה, אמנם באיחור, כשהוענק לה פרס פרמי (Fermi). את הפרס הזה קיבלה יחד עם האן ושטרסמן בשנת 1966, בארצות הברית.

הלם הביקוע

קיומה של האפשרות לביקוע גרעין האטום היה בגדר הפתעה גמורה. כמה עשורים קודם לכן היתה "האלכימיה", דהיינו הפיכת יסוד אחד לאחר, למציאות, אבל השינויים האלה היו תמיד הפיכה של יסוד אחד ליסוד שכן, המרוחק מן המקורי במקום אחד או שניים בלבד בטבלה המחזורית. השינויים האלה התרחשו באופן טבעי ביסודות רדיואקטיביים כשאלקטרון או חלק קטן של הגרעין נפלטו מן הגרעין. שינויים דומים היה אפשר לחולל על ידי יריית חלקיקים קטנים לתוך הגרעין. (אמנם היה אפשר להפוך עופרת לזהב, אך יוקר התהליך והכמויות הקטנות שהופקו ממנו הותירו את משאת נפשם של אלכימאים בגדר חלום לא ממומש!)

עד 1932 היו זמינים רק חלקיקים בעלי מטענים חיוביים, כך שדחיקתם לתוך הגרעינים, שגם הם נושאים מטען חיובי, חייבה שימוש באנרגיות גבוהות, שהיו הכרחיות כדי להתגבר על הדחייה האלקטרוסטטית. אבל ב-1932 גילה צ'דוויק (Chadwick) חלקיק לא-טעון חדש, שהוא קרא לו נויטרון. התגלית הזאת גרמה לאנריקו פרמי לתהות מה יקרה לגרעינים שיופגזו בנויטרונים. הוא האמין שהוא יכול בדרך זו ליצור יסודות חדשים "טרנסאורניים", ובכך להוסיף יסודות ל-92 שהיו ידועים אז. פרמי חשב שהצליח, אך לא היה מסוגל להוכיח זאת.

שנים של תוצאות מדהימות הגיעו לשיא כשמייטנר והאן הבינו (והוכיחו) שהתוצרים של הפגזת האורניום בנוטרונים הם בעצם יסודות הרבה יותר קלים מאשר האורניום, ולכן התהליך היחיד שיכול להסביר את התופעה היא פיצול גרעין האורניום לשני חלקים פחות או יותר שווים, במילים אחרות: ביקוע.

פצצות ואחריות

מלחמת העולם השנייה גרמה לכך שהדרך מגילוי הביקוע על ידי מייטנר והאן ועד לניצולו לייצור פצצות ואנרגיה היתה ישירה מאד, אף כי היתה וחייבה עבודה רבה. כדי להסביר את תהליך הביקוע, השתמשה מייטנר ברעיונות של נילס בור (Bohr) בנושא גרעין האטום, ואף עמדה איתו בקשר הדוק. עוד לפני הפרסום דיווח בור על התגלית שלו בכנס מדעי שנערך בארצות הברית, והדבר עורר סערה גדולה.
המדענים הוכיחו במהרה שרק חלק קטן של האורניום, האיזוטופ מספר 235 שלו, עובר את הביקוע (בור שיער זאת מראש), ושבשעת ההתפצלות, משחרר הגרעין כמה נויטרונים. ההבחנה הזאת הראתה שבעיקרון, אפשר לחולל "תגובות שרשרת" בעזרת נויטרון יחיד המפצל את גרעין האורניום וגורם להשתחררות של כמה נויטרונים. אלה, בתורם, יכולים לפצל עוד כמה גרעיני אורניום, וכך הלאה. בשלב זה לא היה צורך בדמיון מופלג כדי לראות את פוטנציאל הפצצה. האמריקנים אכן הבינו זאת, והחלו בפרויקט הפצצה האטומית שלהם, שנחל הצלחה. אך מה אירע למייטנר ולגרמנים? האמת היא שהאמריקנים ביקשו ממייטנר להצטרף לפרוייקט, אך היא סירבה, מנימוקים מוסריים, ו"קיוותה" שהמשימה תתברר כבלתי אפשרית.

הגרמנים מעולם לא ניסו ברצינות לקבוע אם ייצור פצצה אטומית אכן אפשרי. אחרי המלחמה טענו האן והייזנברג (Heisenberg), שני פיסיקאים המובילים של גרמניה, שעיכבו את הפרוייקט בכוונה תחילה ואפילו חיבלו בו. מספרים שב-1945, כשנודע להאן על הטלת הפצצות האטומיות ביפן, הרגיש אחריות אישית כה כבדה, ששקל התאבדות. מכל מקום, עד עצם היום הזה לא ברור מדוע נמנעו הגרמנים מלנסות להפיק פצצה אטומית בעצמם.

חיים של מאבק מתמיד

כל ימיה נאלצה ליזה מייטנר להיאבק. תחילה בשל היותה אישה, ואחר כך בשל היותה יהודייה. היא לא הורשתה לסיים את בית הספר התיכון בווינה, והצליחה להתקבל לאוניברסיטה רק ב-1901, כשהגמישו את ההגבלות שחלו עד אז על נשים. ב-1907 עקרה לברלין, שם היה מותר לנשים להקשיב לשיעורים באוניברסיטה רק בהסכמת המרצה! בכל זאת, היא נאבקה והתקדמה, עד שהגיעה לדרגת פרופסור מן המניין, ואחר כך נתמנתה אפילו לתפקיד המנהלת של אגף במכון על שם הקיסר וילהלם. עד 1938 הצליחה לשמור על מעמדה בזכות ההגנה שהעניקו לה האן והאזרחות האוסטרית שלה (אף כי המרת-הדת שלה לא סייעה לה במאום). באותה שנה נמלטה לשוודיה, ושם נשארה 22 שנים. את שנותיה האחרונות חיתה באנגליה.

לאחרונה נתפרסמה ביוגרפיה מפורסמת מאד שלה (שאותה כתבה רות לוין סיים Sime Lewin), ואף על פי כן דמותה של ליזה מייטנר עודה אפופה מסתורין. יחסי הידידות ושיתוף-הפעולה בינה לבין אוטו האן החלו ב-1907 ונמשכו עד מלחמת העולם השנייה. התוצאה החשובה הראשונה שלהם היתה אפיון הפרוטקטיניום (protactinium), יסוד מספר 91, שהוא נדיר ורדיואקטיבי מאד. אחרי המלחמה התחדש הקשר בין שני המדענים , למרות ההתנהגות הדו-משמעית של האן. מייטנר היתה אדם לא-פוליטי, ולא זו בלבד, אלא שהיא לא היתה מוכנה או לא מסוגלת, לדון אנשים לכף חובה בגלל התנהגותם. בשבילה המדע היה הכול.

נוצר בתאריך: 15/08/08
עודכן בתאריך: 06/04/11