Skip to main content
פעילויות

דיכאון - אופני ההצגה וגבולות הדיון במפגש מדע לבני נוער, במוזיאון המדע, כחלק מעיסוק במחקרי מוח

ישיבת וועדת חינוך מיום 6.5.09

אורחים:

משרד החינוך:
  • אגף שפ"י:זוהרה פלורסהיים, מיכל אילן, ענת קדר, דוד בונן
  • מהל מדע וטכנולוגיה: ריבי לקריץ
  • ביולוגיה: דבורה שפירא, יעל להמן
  • קו פתוח: דגנית גורן

הדסה:
  • יחידת אשפוז יום מתבגרים: אורי פינוס,

האוניברסיטה העברית:
  • הרשות לקהילה ונוער: שבתאי דובר

אנשי המוזיאון:

מיה הלוי, נורית שניר, אסתי ברזנר, טל קמחי, דיאנה פינוס, אתי אורון, ורדה גור-בן שטרית, רוני צדר, דוד רוזנברג, יוסי אנטוקוליץ, דינה קליין, אוסאמה שיכה, לאה כהן, אורנה אידל, יאיר בן חורין, סאמר עאסלה.

נורית שניר הציגה את הרקע לפגישה

ועדת החינוך של המוזיאון היא פורום המתכנס כשלוש פעמים בשנה לדיון בענייני חינוך הקשורים בחיי המוזיאון ובנושאים חינוכיים המעסיקים אותו. בוועדה חברים נציגי צוות החינוך של מוזיאון המדע, חברי הוועד המנהל ואנשי חינוך נוספים. בכל פגישה נוכחים אנשי הוועדה הקבועים, חברי צוות המוזיאון ומדריכיו ואורחים הרלוונטים לנושא הדיון.

סיבת ההתכנסות הפעם:

במוזיאון מוצגות כמה תערוכות העוסקות במוח, כחלק מסדרה מתמשכת ששיאה, כך אנחנו מקווים , יהיה בקיץ 2010.

מפגש מדע חדש, "פותחים את הראש", לתלמידי ט'-יב', שנמצא בתהליך פיתוח, מבוסס על התערוכה "המוח במחקר". במסגרתו התלמידים נחשפים לאחד המו"פים העדכניים: Deep TMS , טכנולוגיה לטיפול בדיכאון קשה, המזמן שיחה עם בני הנוער על דיכאון, בהיותו רלוונטי לחייהם. אלא שנושא רגיש זה מעלה שאלות מקצועיות, אתיות ואחרות.

מוזיאון המדע התחבט והתמודד לא אחת עם שאלות בעלות רגישות חברתית. למשל – כשהוצגה התערוכה "תרופה – דברים שבריא לדעת – וביקשנו לעסוק בהקשרה בנושא הסמים, שיתפנו אנשי מקצוע בהתלבטויות מה ואיך להציג. האחרונים המליצו בנחרצות להישאר ברמת מתן מידע עובדתי בלבד, ולהימנע מקיום דיונים הקשורים בהתמכרויות.

נושא הדיון שלנו:

דיכאון - אופני ההצגה וגבולות הדיון במפגש מדע לבני נוער, במוזיאון המדע.

השאלות שאנחנו מעלים:

האם רצוי שמוזיאון המדע ייקח על עצמו התייחסות לנושא רגיש זה במפגשים עם בני נוער?

איזו הכשרה, אם בכלל, אמורים מדריכי המוזיאון לקבל כדי לשלב נושא זה בהדרכתם?

מהם המסרים והדגשים החשובים?

מהם אופני ההצגה המומלצים?

מהם גבולות ומגבלות הדיון עם בני הנוער (ממה צריך להימנע או להיזהר)?

שאלה (ענת? ריבי?): מה קורה כרגע בהדרכה, לא קיבלתי את חומר הרקע

נורית:

אתייחס בקיצור: מדובר בחלק מתוך מפגש המדע "פותחים את הראש" המתייחס לתערוכות "המוח במחקר" ו"עצבים חשופים". משך הפעילות הכולל ליד עמדת מחקר ה TMS כ 20 דקות. נקודת המוצא היא ההיבט המו"פי הביו רפואי. בתוך פרק זמן זה מקדישים זמן לשיחה על דיכאון. אם התלמידים מגלים עניין רב, או אם סוכם כך עם המורה – ניתן להאריך מעט. עיקר הפעילות מתבטא בשיחה ודיון, חלקה – סיפור מקרה (פיקטיבי) על דיכאון חורף, כדי להוסיף ממד סיפורי.

המסרים החשובים לנו:

מסרים מתחום ההיכרות עם המחלה

הדיכאון היא הפרעה קשה ונפוצה למדי. גיל המאובחנים הולך ויורד ומספרם הולך ועולה.

ש להבחין בין השימוש היומיומי במושג דיכאון המתאר מצב רוח עגום זמני וחולף לבין הפרעת הדיכאון שיש לה תסמינים המקשים על ניהול אורח חיים תקין לאורך זמן.

עם זאת: המצב הדיכאוני נמצא על רצף: מתחושת קדרות זמנית ועד חוסר תפקוד מוחלט. האבחון יכול להיעשות ע"י אנשי מקצוע בלבד.

בדרך כלל הדיכאון מלווה בשינויים פיסיולוגיים במוח אך לא תמיד יודעים לאתרם או מה מקורם.

מסרים הקשורים בדרכי טיפול

יש דרכים שונות לטפל בדיכאון חלקן באמצעות תרופות המטפלות בתסמינים הפיסיולוגיים. ברוב המקרים נדרש טיפול משולב.

מחקרים חדשים, ביניהם המחקר הנוכחי מחפשים ומוצאים דרכים חדשות, יעילות יותר ומותאמות אישית לטיפול בדיכאון. TMS עמוק היא אחת מהן. נועדה לטפל בדיכאון קשה ("עמיד", מג'ורי).

בין המחקר לבין יישומו בשטח מפרידים כמה שלבים והרבה זמן.

מסרים הקשורים ביחס הסביבה והתנהגות הפרט

חשוב להסיר את הסטיגמה החברתית מהדיכאון, להיות אמפתיים וסבלניים כלפי הסובלים ממנה.

בכל מצב דכאוני, על פני כל הרצף – חשוב לדחות קבלת החלטות משמעותיות, כי הן עלולות להיות מושפעות מהמצב הנפשי ולהוביל לתוצאות לא רצויות.

למדריכים מוצעים שני מסלולים להציג את אופני הטיפול בדיכאון:

דרך פרספקטיבה של התפתחות ההיסטורית של הטיפול - נזעי חשמל, טיפול פסיכולוגי ותרופתי עם פיתוח חדשני לסובלים מדיכאון קשה.

מול הצגה מהקל לכבד, מהנפוץ לנדיר: מטיפול פסיכולוגי ותרופתי עד נזעי חשמל הוותיקים והפיתוחים החדשים, הכוללים טיפול באמצעות שדה מגנטי: TMS וDeep TMS .

אורנה אידל:

אנחנו נוגעים גם בנושא של עמידות והסבילות לתרופות. התלמידים מעלים שאלות לדיון: שאלות אתיות שקשורות בנזעי חשמל, שאלות של סקרנות: מה יקרה לי אם אחבוש את קסדת ה TMS, האם אני אהיה יותר מאושר? התלמידים שואלים איך ניתן לאבחן דיכאון אנחנו נמנעים מתשובות מסוג זה. אנחנו לא מאבחנים , לשם כך יש אנשי מקצוע. יש גם שאלות המעידות גם על דאגה. למשל: האם זה עובר בתורשה?

רוני צדר:

צפיתי במפגשים והתלמידים מאד התעניינו. למרות שהם ישבו במהלך המפגש וכביכול לא היו פעילים, הם השתתפו ודנו בנושא בערנות רבה.

נורית:

בצפיותי בקבוצות מודרכות, נוכחתי שיש ההתעניינות עצומה. לא ראיתי שילדים נבהלים, אם כי בוחנים את עצמם ורוצים לשתף בידע שיש להם. ובכל זאת: אחת השאלות הנפוצות היא מהם הקריטריונים, איך אפשר לדעת אם אני סתם ב"דיכי" חולף, או סובל מההפרעה "דיכאון".

זוהרה פלורסהיים:

כשאנו חושפים בני נוער לנושאים רגישים צריך לבחון את המטרות. האם המטרה היא חשיפה, גירוי או ידע. צריך להיות ערך מוסף והזמנה לשיתוף. המסר החשוב: אם לי כתלמיד/ה יש הרגשה שמשהו לא בסדר - יש גורמים מקצועיים לטיפול. הנער/ה צריך/ה לצאת מהמוזיאון בביטחון: יש כתובת לשאלותי.

כשהתחלנו בשפ"י לעבוד על מניעת התמכריות הייתה דעה ששאלה בשביל מה לחשוף. מי שמכיר סמים מכיר, ומי שלא - למה צריך לחשוף אותו? הגישה שהתבססה: יש לנו אחריות להאיר ולעורר את הנושא כך שיפול על קרקע מתאימה. הבעיה איננה אם לפתוח נושא, אלא מי יסגור אותו. אסור להשאיר סימני שאלה בלי מענה.

הכשרת צוות המדריכים: חשוב לתת מידע על ההפרעה לצד כלים להתמודדות עם תגובות שונות.

לדוגמה:

1. מצב בו תלמיד יזרוק שמות של תלמידים או דמויות אחרות שהילדים מכירים.

2. תגובות של תלמיד/ה - מבוכה, בכי, צחוק - בעקבות קירבה אישית לנושא (אמא, אבא, משפחה.)

3. התפרצות של חשש: אם אני סובל מדיכאון - האם יוציאו אותי מבית הספר?

חשוב לשדר: דיכאון הוא מצב עם תקווה ואפשר לצאת מזה.

אורי פינוס:

חשוב לתת לפעילות שלכם את ברכת הדרך.

חשוב שתהיה הסברה ומענה לסטיגמה ולכן כל פעילות מסוג זה, בכל מקום, גם במוזיאון, מבורכת. יחד עם זאת צריך ידע. מספר הערות:

בד"כ אנחנו מכירים דיכאון של מבוגרים, אבל יש הבדלים רבים בתחום זה בין בני נוער לבין מבוגרים. הרבה מהתופעות כגון הסתכנות, הפרעות אכילה, בעיות מיניות, שימוש בחומרים ממכרים, אלימות הן למעשה ביטויי דיכאון. בנוסף יכולים להיות ביטויים זהים לדיכאון של מבוגרים.

לעניין טיוטת "מפגש המדע" שקיבלתי: יש לי חשש מהצגה לא נכונה של השכיחות והיחסים המספריים בין הטיפולים השונים. הטיפולים השכיחים הם שיחות, פסיכותרפיה ותרופות. נזעי החשמל, וודאי ה TMS וה Deep TMS נדירים למדי. כמוהם הטיפול באור. מרבית אנשי המקצוע לא ראו טיפול בנזעי חשמל או TMS.

חשוב להבהיר שדיכאון זו הפרעה ולא מחלה. הדיכאון גורם להפרעה בחיי היום יום ואנו לא יודעים מה מחולל אותה. לכן אין זו מחלה. אנו מנסים למצוא את המענה להפרעה. אכן, יש כיוונים חדשים של טיפול בה ואחד מהם הוא ה-TMS. זהו עדין טיפול ניסיוני.

חשוב ליצור נורמליזציה של מה זה דיכאון. לתת למדריכים- השתלמות הכוללת הרצאה בנושא.

ענת קדר:

בני נוער בגיל הזה שואלים את עצמם, כחלק מתהליך ההתבגרות, אם הם בסיכון. הפחד מכך יכול לנבוע מהחשש הפסיכולוגי המתאים לגיל או ממקור ביולוגי, נפשי או תורשתי. במפגש עם התלמידים במוזיאון יהיה ניתן לזהות מהו מקור הפחד שלהם מהדיכאון.

הוראת מדע נדמית כמנותקת מבעיות ושאלות חברתיות. לדעתנו אין הפרדה אמיתית בין ידע לרגש. האם צריך להיזהר, כשמלמדים ביולוגיה, שמא יתעוררו אצל התלמידים שאלות? לא בטוח שהפיתרון לבעיה היא הימנעות.

דוד בונן:

במבט ראשון תהיתי למה יש צורך להזמין כל כך הרבה אנשים לדון בדיכאון. במחשבה שנייה: זה נחמד שיש פורום שדן בנושא וזה מאד מעניין, אבל לדעתי אין צורך.

אשמח להרגיע את המצב. אני בעד פתיחות וחשוב לדעתי לחשוב על איך מדברים עם בני הנוער ולא להימנע מכך.

לדעתי שאלת העברת המידע ושאלת התמודדות הרגשית במקרה זה אינן שתי שאלות נפרדות לחלוטין. אין הבחנה חדה ביניהן. לדעתי לא יהיו תלמידים רבים שיגיבו בצורה חמורה. הגירוי כאן, במעמד חברתי המסויים, הוא קטן יחסית ליכולת להציף את הבעיה. בהקשר החברתי של הביקור הקבוצתי הקצר במוזיאון תלמיד ימנע מלהגיב בצורה חריפה.

צפוי שאצל התלמידים יתעוררו מחשבות סביב השאלה איך זה מתייחס לעצמם, אבל מצד שני בגיל הנעורים הם פילוסופים קטנים ולכן רובם יתעמתו עם הנושא התוכני כדי לא להתעמת עם הרגש. אפשר להניח כי תגובות קשות יהיו רק באוכלוסיות קצה.

התגובה של המדריך צריכה להיות נורטמטיבית (חיבוק, אמפתיה, הפניה לייעוץ). הוא צריך ליצור את ההבחנה בין הדיכי לבין הדיכאון. שהמדריכים יהיו רגועים.

מומלץ לקיים שיחה גם למדריכים: איפה זה תופס אותם.

אסתי ברזנר:

אם כך אנו זקוקים לכתוב למענה המקצועי. כגון דמיות בית ספריות / בית / אינטרנטיות.

מיכל אין:

הילדים לא מגיעים לבד. צריך לחשוב על המכלול. בית הספר והמורים.

האם קיימת הכנה בבית הספר? האם ההורים מקבלים עדכון על הביקור בתערוכה ועל הפגישה עם נושא הדיכאון.

חשוב להציג עמדה ערכית וברורה – לדוגמה: הדיכאון הוא הפרעה ולךא מחלה.

צריך גם להתייחס לעמדת המורה- מה היא מביאה איתה.

חשוב לעשות הכנה מקדימה.

מיה הלוי:

אנחנו לא יכולים לגמרי לדעת מה קורה אחרי הביקור.

נורית:

המטרה הכללית שלנו היא שהמורים ידעו מהו נושא המפגש ומה תוכנו, יכינו את הכיתה לקראת המפגש, וימשיכו בכיתה כסיכום אחרי הביקור. אנחנו עושים מאמצים רבים שזה יקרה. לצערנובהצלחה חלקית ביותרץ.

כים נקודת המוצא שלנו: אנחנו יחידה נפרדת. ותמיד שמחים אם יש אפשרות לדבר עם המורים לפני כן.

יוסי אנטוקוליץ:

הייתה לי התנסות אחרת, דומה מבחינת החשיפה של תלמיד לבעיה אישית. ילד גילה שהוא עיוור צבעים. ההתמודדות שלו עם הגילוי עוררה אצלו הרבה שאלות. בכל מקרה בסוף אמרתי לו שיש הרבה מבחנים וצריך ללכת לרופא עיניים. אני חושש שעם דיכאון תהיה בעיה קשה יותר. האבחנה קשה יותר ומורכבת ותגובת הילדים איננה מידית. לא רוצה לשאת על כתפי מצב שיקרה משהו "בגללי".

מבחינתי – המסר שלנו: אם אתה חושב שמשהו לא בסדר, משהו מפריע, תחפש את הדרך להתמודד עם זה. אם הרגשת לא נוח במפגש, זה עורר לך שאלות, תמצא את הדרך להתמודד. תמצא את העזרה או הגורם שיכול לענות על השאלה.

דבורה שפירא:

לדעתי, אין משנה סדורה בעניין. כמורים לביולוגיה אנחנו נוגעים בהרבה נושאים רגישים, אלכוהל, גנטיקה, סמים.

מיה:

אתם המורים רואים את התלמידים לאורך השנה ויכולים לעקוב אחריהם, אנחנו רואים אותם למשך שעתיים באופן חד פעמי.

דבורה:

אני אישית לא יודעת לצפות מה תהיה התגובה של השכבה שלי. אני לא הייתי בוחרת להגיע למפגש שמכיל סיור על הדיכאון

ריבי לקריץ:

אני שומעת חששות ורוצה להגיב. המוזיאון הוא מקום ליצירת סימני שאלה. המוזיאון יוצר טריגר לתחומי מדע חדשים. נכון שיש סיכוי שיקרה מצב פרטי, שלתלמיד יפול האסימון- ויחשוב שיש בו משהו מן הדברים שנאמרו.

למדריך ותיק יכולת לקלוט אם תלמיד מגיב, שואל שאלות מתוך חיבור אחר לנושא. חיבור ממקור אחר שאולי נובע ממקרה אישי. המדריך יכול גם להפנות את תשומת ליבו של המורה במקרה כזה.

זה לא מתפקידנו לתת תשובות.

מתוך קריאת הטכסט שנשלח כרקע, אני חושבת שרצוי להתייחס גם לשאלות האתיות. מהן ההשלכות האתיות על הפרט.

לדעתי העיסוק בנושא במוזיאון המדע מבורך. המקום מלא גירויים. אם יש מורים שיעדיפו לא לבחור בנושא - מומלץ לשאול אותם מדוע.

זוהרה:

בשנים האחרונות התלמידים לומדים לבקש עזרה בעקבות תוכנית "כישורי חיים" המתקיימת בכל גילי התלמידים.

צריך ליידע מראש בהזמנה. למשל: לסמן בכוכבית בדפי המידע.

מיה:

האם חייבים את המודולה הזו?

יעל להמן:

התערוכה טובה, מעוררת אותי ומתאימה מאוד לנושאי ההוראה שלי בשנה הבאה, אבל כשאבוא עם תלמידי לא אבחר את נושא הדיכאון. אעדיף להתמקד במדע, ולנצל טוב ככל האפשר את התערוכה המסקרנת הזו ללמידת ביולוגיה.

נורית:

כרגע למתאמת יש הנחיות ברורות: על מי שמזמין את המפגש לדבר איתי כדי לברר את העדפותיו ובחירותיו. לצערי, כרגע, אפשרות הביצוע מוגבלת. ביותר מ 50% מהמקרים המורים אינם פונים, למרות בקשותנו ולנו קשה לאתאר אותם. הדיאלוג עם המורות חשוב אבל קשה ליישום.

אפשרות אחרת שבאה בחשבון: רק כיתות שהמורה רוצה, מבקש או מאשר יעסקו בדיכאון. כיתות אחרות יתמקדו בנושאים אחרים המופיעים בתערוכה. לדעתי בכך אנחנו מפחיתים את הרלוונטיות לתלמיד שחרתנו על דיגלנו, אבל מתוך תגובת המורות כאן ובחלק מהשיחות הטלפוניות – ותפקידנו לברר מה חושבים מורים נוספים – ייתכן שזו הדרך.

דוד:

משאבי זמן המורה הם מועטים ומכן נובע הקושי. חשוב להבין אותם.

שאלתי מופנית ליעל ולדבורה, מורות לביולוגיה וומדריכות מורים: למה הבעתן חשש?

יעל:

אני לא יכולה לצפות את תגובת התלמידים. במסגרת הוראת הביולוגיה, ובוודאי במוזיאון - לא מעוניינת להתמודד עם בעיה אם תצוף. אני רוצה להביא אותם למוזיאון המדע כדי ללמוד מדע. למרות שהנושא מאד מעניין.

אורי:

יש להניח שבכל כיתה יש תלמיד אחד עם דיכאון שדורש טיפול. (השכיחות באוכלוסייה: 1:30). אבל זה לא מדבק. ההפרעה מאד נפוצה, ובניגוד למה שמרגיש המטופל, הטיפול מצליח לטפל ב- 80% מבעלי ההפרעה.

אני חוזר על דברים קודמים שאמרתי: חשוב להתייחס למידת הרזולוציה של התכנים שמדברים עליהם. ע"פ הדברים שקראתי יש הטיה ברורה ומוגזמת לטובת נזעי חשמל ו TMS . כדי לדבר על מכשיר TMS צריך לתת הסבר יחסית פופולרי. לא צריך להעמיק יותר מידי.

מיה:

אבל זה הבסיס לדיון. צריך לקחת את זה כדוגמה לאחת הדרכים לעסוק בטיפול במוח. כשאנו מציגים מחקרי מוח צריך להתייחס לשיטות הטיפול בתוך ההקשר המחקרי. להדגיש ולתת את התחושה שזה מחקר יישומי, עדכני בשלבים של שולחן המעבדה.

המחקר לא נגיש עדין לציבור, והתערוכה חושפת אותו בשלבים מוקדמים יחסית. זו מהותה, וזה חשוב לנו.

אורי:

בכל זאת הקשר למציאות הטיפולית חשוב לא פחות. ובמציאות -נקודם כל מנסים טיפולים קלים יותר. ב 70%-80% מהמקרים הטיפול התרופתי והפסיכולוגי מקלים או אף פותרים את ההפרעה. "רק" כ 20% צריכים פיתרון אחר. דיכאון כזה הוא דיכאון עמיד. גם אנשי המקצוע, ובוודאי מורים ותלמידים, פוגשים אותו פחות.

לאה כהן:

הנתון חשוב למדריך כדי להבין את הפרופורציה. אם הטיפולים מסוג זה כל כך נדירים, אולי כדאי שנימנע מהצגת מחקר ה-TMS ונעסוק במחקרים אחרים, ואז לא נעסוק בדיכאון.

דוד:

אין צורך להיכנס לנושא הזה.

מיה:

זהו נתון שחשוב למדריכים אך לא לתלמידים.

נורית:

מתוך הדברים שהעלתה לאה אני רוצה לשאול עוד שאלה שבגלל קוצר הזמן תהייה שאלה למחשבה או, אולי, לדיון הבא ולאינטראקציות נוספות עם הפסיכולוגים, היועציןם ואנשי בריאות הנפש:

מהם הגבולות שלנו כמוזיאון מדע?

מיה:

סיכום ותובנות-

נכון וחשוב לקיים השתלמות למדריכים.

לא נכון להתעלם מהנושא, אבל צריך מינון נכון ופריזמה מתאימה כדי שהדיון ישאר חלק מהמפגש במסגרת החשיבות שאנחנו מייחסים לרלוונטיות לתלמידים.

להציף אפשריות ולאפשר למורה לבחור בשלב קביעת התוכנית. צריך להיעזר במורים למצוא את הדרך הטובה ביותר לדיאלוג. חשוב לחשוב מהי הדרך לעבוד עם המורים, למרות הקשיים.

.

נורית (תוספת לסיכום):

העיסוק בדיכאון חשוב מבחינת התמודדות עם הסטיגמה של ההפרעה בקרב הציבור הכללי ובני הנוער.

צריך לחשוב על הפרופורציות הנכונות בהצגת שיטות הטיפול, כך שתתקבל תמונה נכונה, אבל המחקר שאנחנו מציגים בתערוכה עדיין יישאר במוקד.

צריך לקיים דיאלוג עם מורים ביחס לדרכי העיסוק בדיכאון במוזיאון המדע, הדרכים להפחתת החשש מעיסוק בו במסגרת הביקור ודרך ניהול הדו שיח בשעת הזמנת הפעילות.

ענת:

מפגש עם ידע לא יוצר בעיות. דיכאון מאד מעסיק את בני הנוער זה רכיב פסיכולוגי הקשור לגיל. אין ילד שלא חושב שהוא בדיכאון. זה רלוונטי לחיי הרגש וחיי החברה. לכן חשוב לי להדגיש – כדאי וחשוב לעסוק בנושא גם כאן, במוזיאון המדע.

נורית מודה למשתתפים ומזמינה ליום העיון "אבולוציה במדע ובאמנות" שיתקיים במוזיאון המדע ב 14.5.09 .

רשמה: טל קמחי


נוצר בתאריך: 11/09/11
עודכן בתאריך: 11/09/11