Skip to main content

אליזבת בלקוול

Elizabeth Blackwell - נולדה: 3.2.1821; נפטרה: 31.5.1910 (בריטית / אמריקאית)

הרופאה הראשונה

יש לנו נשים מדעניות ורופאות, מנהלות ושופטות. אפשר למצוא נשים כמעט בכל מקצוע ולא קל לנו להאמין איזו אפליה ואילו דעות קדומות רווחו בעולם בתחילת המאה התשע עשרה, כשאליזבת בלקוול ניסתה לפרוץ אל העולם הגברי של הרפואה. אישה פחות נבונה ודבקה במטרה היתה מוותרת אל מול כל אחד מן המחסומים שהוצבו בדרכה של בלקוול אל מקצוע הרפואה. בלקוול לא וויתרה, ובסופו של דבר הפכה לרופאה המוסמכת הראשונה בעולם המערבי. אישה-רופאה נחשבה באותם ימים לדבר כל כך "לא טבעי, שלא יעלה על הדעת", שסביר להניח שרוב האנשים שהערימו מכשולים על דרכה מעולם לא שאלו את עצמם מדוע בעצם הרגישו ופעלו כך. ההרגשה שמקומה של אישה הוא בבית היתה כל כך מושרשת בתודעה, עד שבלקוול לא הצליחה להתקבל לבית הספר לרפואה באנגליה ה"ליברלית", שרק שנים מעטות קודם (ב-1833) ביטלה את העבדות. אנשים לא ראו את הדמיון בין כבילת נשים לביתן ובין כבילת פועלים שחורים למעסיקיהם. ב-1840, כשבלקוול החליטה שהיא רוצה להיות רופאה, יעצו לה להתלבש כגבר ולהקרא בשם של גבר, מפני שזה הסיכוי היחיד שלה להתקבל לבית ספר לרפואה. אך היא היתה מעוניינת בקידום החופש לנשים לא פחות משהיתה מעוניינת במקצוע הרפואה, ולכן התעקשה להגיש את בקשות הקבלה שלה כאישה.

"טעות" בת-מזל

שש עשרה הפניות הראשונות שלה נדחו; הפנייה השבע עשרה נתקבלה, אך גם זה קרה למעשה "בטעות". המכון הרפואי של "קולג' ז'נבה" בניו יורק דרש (וקיבל!) הסכמה פה אחד של הסטודנטים לפני שקיבלו את בלקוול כסטודנטית לרפואה. הסטודנטים ככל הנראה חשבו שמדובר במתיחה, והחליטו לשחק את המשחק!
הכניסה לבית הספר לרפואה היתה רק האתגר הראשון של בלקוול כאישה. סירבו לקבלה לקורסים בנושא מערכת הרבייה, עמיתיה הסטודנטים התנכלו לה, ונשות המרצים, שחשבו אותה "למרושעת או משוגעת" (או שניהם) החרימו אותה. אבל כל זה לא מנע ממנה לעבור את בחינת הגמר שלה בציון גבוה משל כל בני כיתתה.

חברים בעלי השפעה

אחרי שסיימה את לימודיה, נסעה בלקוול לפאריס כדי להמשיך בהכשרתה. אף בית חולים לא הסכים לקבלה, והיא הצליחה להתקבל רק לקורס מיילדות בבית ספר למיילדות. במהלך לימודיה שם נדבקה מתינוק חולה, ולקתה בדלקת שעלתה לה באחת מעיניה, וכך הוציאה מכלל חשבון אפשרות של קריירה כירורגית.
כשלא אפשרו לה להמשיך בלימודיה בפאריס, עברה בלקוול ללונדון, ושם בזכות אישיותה בלבד הצליחה להשיג הכשרה מתקדמת יותר, שאפשרה לה אחר-כך לעסוק ברפואה בפועל. היא גם קשרה קשרים עם חברים רבי-השפעה, ביניהם אלמנתו של המשורר ביירון ופלורנס נייטינגייל, אשר לימים הפכה להיות האחות המפורסמת ביותר בהיסטוריה.

בלקוול היתה מוכנה עכשיו לעבוד כרופאה, והרגישה שבארצות הברית תינתן לה ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. אבל בניו יורק היא לא הצליחה למצוא אף רופא-גבר שהיה מוכן לפתוח איתה מרפאה משותפת, ואיש גם לא היה מוכן להשכיר לה מקום שבו תוכל לקבל חולים. כשידיד הציע סוף סוף להשכיר לה חדר בבית שבבעלותו, מיהרו כל הדיירים האחרים לעזוב!

המרפאה בניו יורק

אבל שום דבר לא היה יכול לעצור את העיקשות הראויה להערצה של האישה הזאת. בתוך שנתיים פתחה מרפאה לנשים וילדים עניים ובתוך שלוש שנים נוספות הקימה, יחד עם אחותה ואישה נוספת (שתיהן השיגו את תואריהן הרפואיים בתמיכתה) את המרפאה הניו יורקית לנשים וילדים עניים: The New York Infirmary for Indigent Women and Children. לימים הפכה המרפאה למוסד מכובד מאוד, שנהנה מתמיכה רחבה והוא פועל עד עצם היום הזה. אחת עשרה שנים אחרי שהמרפאה נוסדה, נפתח בסמוך אליה הקולג' הרפואי לנשים, ובשנת 1910, עם מותה של בלקוול, כבר היו בארצות הברית לא פחות מ-7,000 רופאות מוסמכות.

לא כל הנשים הן כמו בלקוול

חלון ההזדמנויות שפתחה בלקוול לנשים לא נפתח בחלל ריק. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הייתה הרפואה במשבר. באירופה, ובעיקר בצרפת, החלו לחקור את הקשר בין סימפטומים של חולים לממצאים של נתיחות שלאחר-המוות. לראשונה בהיסטוריה, רופאים החלו להגדיר בברור מחלות שונות ולהבחין ביניהן. בעוד בעבר היו אלה הסימפטומים שכיוונו את הטיפול הרפואי, עד מהרה תעשה זאת המחלה - הסיבה למכלול הסימפטומים בהם מבחין הרופא. בקיצור, תיאוריות חדשות החלו להתפתח, אך שיטות הריפוי הישנות לא הוחלפו עדיין בחדשות. הרופאים והציבור הרחב איבדו את אמונם ברפואה, ולכן נפתחה הדרך לטיפוסים חדשים של רופאים, כולל אפילו נשים. יתר על כן: בשלהי העשור נתגלו חומרי ההרדמה אתר וכלורופורם. חלפו הימים בהם הרופא, ובעיקר המנתח, נאלצו לגרום כאבים למטופלים. מקצוע הרפואה הפך "גברי" פחות, לכל הפחות על פי התפיסות בימים ההם, ולכן גם נשים יכלו לעסוק בו.

עיטור הכבוד המלכותי

הקמת המרפאה היתה שיא הקריירה של בלקוול, ובכל זאת היא המשיכה לפעול לקידום המטרות שהיו קרובות לליבה. אחרי שחזרה לאנגליה, ב-1869, היא סייעה בהקמת בית הספר לרפואה לנשים בלונדון (The London School of Medicine for Women). בשלב זה, שמה כבר נכלל ברשימת הרופאים הבריטיים (היא הייתה האישה הראשונה ברשימה זו), והיא סוף סוף זכתה בהכרה ובכבוד שלמענם נאבקה כל כך במהלך כל חייה: היא היתה האישה הראשונה שהוענק לה "עיטור הכבוד המלכותי".

נוצר בתאריך: 30/11/08
עודכן בתאריך: 06/04/11