Skip to main content
header

תקופת הבית השני – תקופת החשמונאים ובית הורדוס

בתקופת בית שני ירושלים גדלה והתפתחה מאד כמרכז דתי וכמרכז שלטוני, במיוחד בשלהי תקופת החשמונאים ושלטון הורדוס (בעיקר במאה הראשונה לפסה"נ ובמאה הראשונה לספירה). מספר תושבי הקבע גדל בהתמדה.

שלוש פעמים בשנה - בפסח, שבועות וסוכות - פקדו את ירושלים עשרות אלפי עולי רגל, שצרכו כמויות עצומות של מים לשימוש אישי ולצרכי הטהרה. צרכן גדול של מים היה בית המקדש עצמו.

מעיין הגיחון ובורות מי הגשמים לא סיפקו את כמויות המים הנדרשות.

תנו רבנן: פעם אחת עלו ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות. הלך נקדימון בן-גוריון אצל הגמון (אדון) אחד ואמר לו: הלוויני שתים עשרה עיינות (בורות) מים מכאן ועד יום פלוני. אם איני נותן לך שתים עשרה מעיינות (בורות) מים, אני נותן לך שתים עשרה ככר כסף, וקבע לו זמן. כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים שלח לו: שגר לי מים או מעות. נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב, נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי. אלא לכבודך עשיתי – שיהיו מים מצויים לעולי רגלים. מיד נתקשרו השמים בעבים ונתמלאו שתים עשרה עיינות מים"

תלמוד בבלי, תענית י"ט ע"א

על מנת לספק את הדרישה הגוברת, נבנתה מערכת גדולה להבאת מים ממרחקים. בנייתה התבססה על מיטב הטכנולוגיה של התקופה. מדובר במפעל הנדסי עצום, שניתן להקבילו למפעל "המוביל הארצי" של תקופתנו.

בחירת מקורות המים שהזינו את המפעל התבססה על שפיעתם, מיקומם הטופוגרפי ואיכותם. המקורות שנבחרו היו מעיינות שופעים באזור הר חברון, הגבוה מהעיר ירושלים. הפרש הגבהים איפשר את זרימת המים בכוח הכבידה, ממקור נביעתם אל בריכות האגירה בירושלים.

מערכת אמות המים לירושלים

המקורות העיקריים שהזינו את אמות המים הקדומות לירושלים היו מעיינות ואדי ערוּבּ וכוזיבה ומעיינות ואדי ביאר. מי המעיינות זרמו צפונה בשתי אמות ונאגרו בבריכות גדולות שנבנו מדרום לבית לחם - "בריכות שלמה". מבריכות אלה הוליכו שתי אמות, עליונה ותחתונה, לבריכות שנבנו בירושלים. בבניית האמות הושגו הישגים טכנולוגיים מרשימים, דיוק בחישוב השיפוע ופתרונות הנדסיים להתמודדות עם פני השטח וטיב הסלע.

בריכות שלמה

© ארכיון מוזיאון פן, אוניברסיטת פנסלבניה

אמת הערוב היתה הארוכה ביותר - כ-40 ק"מ - הודות לפיתוליה הרבים. הפיתולים תוכננו כדי להתמודד עם השטח ההררי מרובה הערוצים והגבעות. במקומות אחדים האמה חצתה ערוצים על פני גשרים, בקטעים מסוימים היא חצתה שלוחות הר במנהרות תת-קרקעיות שנחצבו בסלע וקטעים אחרים נבנו כתעלה מקורה. הפרש הגובה בין נקודת המוצא לנקודת הסיום הוא 40 מטרים בלבד, כלומר המים זרמו בשיפוע מתון מאד של פרומיל אחד. אמת הערוב הגיעה לבריכה המרכזית של בריכות שלמה.

אמת הביאר נבנתה בחלקה הראשון כמנהרה ארוכה חצובה בין שכבות הסלע המנקזות מים רבים. במרחקים קצובים נחצבו בה פירים שסייעו בחציבת המנהרה ושימשו לתחזוקתה. ממוצא המנהרה, האמה התפתלה כתעלה מקורה או פתוחה עד לבריכה העליונה בבריכות שלמה.

כדי להגן על האמות, נבנו לאורכן עמדות שמירה ונקבעו כללים למניעת נטיעה ועיבוד הקרקע הסמוכה אליהן

אין רשות לשום אדם לנטוע או לזרוע במרחק 15 רגל מן האמה. מי שיעבור על הצו צפוי לעונש מוות ורכושו יוחרם.

מתוך כתובת ביזאנטית שנמצאה חקוקה באבן

האמה התחתונה הובילה מים מן הבריכה התחתונה בבריכות שלמה, חצתה את העיר בית לחם במנהרה תת קרקעית והמשיכה בתעלה פתוחה עד הרכס עליו עומד היום ארמון הנציב, חצתה אותו במנהרה, חלפה לרגלי הר ציון, הגיעה לעיר מצד שער האשפות והמשיכה להר הבית על גבי "קשת וילסון". מי אמה זו נאגרו בבורות הרבים והגדולים שבמתחם הר הבית. המים שימשו בעיקר לניקוי המתחם, שהזדהם מעולי הרגל הרבים ומבעלי החיים הרבים שהועלו לקרבן (בעיקר בפסח).

האמה העליונה יצאה מהבריכה העליונה בבריכות שלמה, ונועדה לספק מים לעיר העליונה, לארמון המלך הורדוס ולמצודת העיר. באזור קבר רחל חצה תוואי האמה ביקעה נמוכה והיה צורך להזרים מים במורד ולהעלותם לגובה. הפתרון ההנדסי היה בניית "גיחון" - צינור שבחלקו הראשון גלשו המים כלפי מטה ובחלקו השני עלו עד לגובה ממנו ירדו. כלומר, המתכננים ניצלו את חוק הכלים השלובים. הצינור, שאורכו כ-1200 מטר, הורכב מחוליות אבן שהולבשו זו על גבי זו, והחיבורים ביניהן נאטמו בחומר מיוחד שמנע נזילת מים. קצה האמה העליונה לא נחשף עד היום, ומניחים שהיא הגיעה לבריכת ממילא וממנה הוזרמו המים לבריכת חזקיהו שליד שער יפו.

האמות הוקמו בכמה פרקי זמן, והדעות על מועדי הבנייה המדויקים חלוקות. על פי הפרטים שנחשפו ונחקרו עד היום, סבורים שהאמה התחתונה נבנתה בתקופת החשמונאים, ואילו אמת הביאר ובריכות שלמה הוקמו בימי הורדוס. התורכים שיפצו את האמות והבריכות והכניסו בהן שינויים. מתקנים אלו פעלו עד מלחמת ששת הימים. אמת הערוב והאמה העליונה נבנו, כנראה, בימי הנציב הרומי פונטיוס פילטוס, ופעלו בהפסקות עד התקופה הממלוכית.

כיצד ידעו המהנדסים של תקופת בית שני לקבוע את הפרש הגבהים?

בבניית מערכת הובלת המים לירושלים השתמשו המהנדסים בטכנולוגיה המתקדמת שפותחה בידי היוונים והרומאים. היה להם את מכשיר החורובטס, שהתבסס על עקרונות האנך והפלס. זהו שולחן צר וארוך מאוד, שבמרכזו תעלת מים וארבעה אנכים צמודים לרגליו. כאשר השולחן מפולס בדיוק, האנכים מקבילים לסימון אנכי שעל רגלי השולחן והמים מגיעים לגובה זהה בכל קירות התעלה. בגלל האורך הרב של השולחן והתעלה שבו - כ-5 מטרים - כל סטייה קטנה מן הפילוס היתה גורמת למים להישפך החוצה מן התעלה. הודות לכך, ניתן היה להגיע לדיוק רב בפילוס המכשיר.

בניית מערכת הובלת המים, על האתגרים הרבים הטמונים בחובה, היא רק דוגמה ליכולת ולמיומנות הטכנולוגית אשר פותחו כבר לפני יותר מ-2000 שנה. יכולות אלה איפשרו גם בניית בתי מגורים, מבני ציבור, תשתיות תחבורה ועוד. לצורך אלה נעשה שימוש בשני מכשירי מדידה, נוסף על החורובטס:

גרומא - צלב עץ הניתן לפילוס באמצעות ארבעה אנכים היורדים מקצותיו. הגרומא איפשר לשרטט קווים ישרים למרחקים ארוכים (למשל לסלילת דרכים) וזוויות ישרות. מודד ראשון הסיט את אחת מזרועות הגרומא לכיוון המבוקש. מולו, ובמרחק מה, עמד מודד נוסף עם מוט מדידה (לטה). המודד הראשון כיוון את חברו כך שמוט המדידה יהיה בקו אחד עם שני האנכים היורדים מזרוע הגרומא.

דיופטרה - לוח מורכב על גבי כן יציב. מערכת צירים וגלגלי שינים איפשרה הטיית הלוח לכל הכיוונים. את הלוח פילסו בעזרת אנך ופלס מים. המודדים העמידו מוט מדידה אל מול הדיופטרה, ובעזרתו סימנו נקודות מדידה. מוט המדידה כלל דיסקית נעה בשני צבעים, בדומה למוט מודדים בתקופתנו.

מכשירי התאודוליט המודרניים, המשמשים מודדים גם בימינו, פועלים בצורה דומה אך נוספו להם מערכות אופטיות (טלסקופים) שמאפשרות תצפית למרחקים גדולים יותר ולוחות שנתות מדוייקות המבוססות על עקרון פעולת הקליבר (זחיח ונוניוס).

חוֹרוֹבַּטֵס – פלס של פעם

את תעלות המים חפרו בשיפוע מינימלי שהבטיח זרימה בדיוק בקצב הרצוי, אך לא מעבר לכך.

בתעלה שאורכה מאתיים מטר, עודף של חצי אחוז שיפוע פירושו חפירה מיותרת של מטר לעומק.

תכנון החפירה התבסס על מדידה מדויקת של גבהים, שנעשתה בעזרת מכשיר החורובטס (מיוונית: "ללכת למקום"). מכשיר זה, שמודל שלו מוצג בתערוכה, היה למעשה כוונת אופטית (אך ללא עדשות) הניתנת לפילוס בשתי שיטות:

- זוג משקולות התלויות על חוטים. כאשר המכשיר היה מפולס, החוטים הקבילו לסימונים אנכיים שהיו על רגליו.

- חריץ אופקי שמולא במים ושימש למקרים בהם הרוח הסיטה את המשקולות. כאשר המכשיר היה מפולס, פני המים עלו במידה שווה בשני צדי החריץ.

לאחר פילוס החורובטס ניתן היה לצפות, דרך זוג הכוונות שעליו, על נוף מרוחק ולראות איזו נקודה נמצאת בדיוק בגובה המכשיר.

הסבר על מבנה ועקרון פעולת החורובטס מופיע בספר "על אודות האדריכלות" של המהנדס והאדריכל הרומי ויטרוביוס, שנכתב במאה הראשונה לפני הספירה. ויטרוביוס, המצטט את ארכימדס, מציין שעקמומיות כדור הארץ עשויה לגרום לקמירות פני המים שבחריץ. אך הוא מוסיף ומבהיר שקמירות זו משפיעה רק על גובה המים שבמרכז החריץ ולא בקצותיו, כך שהדבר אינו פוגע בדיוק הפילוס.

הבהרה זו נכונה אמנם, אך היא מעידה בעיקר על השכלתו של הכותב והכרתו את עקרונות המדע המקובלים באותם ימים.

גם אם מפעילי החורובטס היו בודקים את גובה המים במרכז החריץ, לא הייתה לעקמומיות כדור הארץ כל השפעה ממשית על הדיוק. ההפרש בגובה פני המים הוא פחות ממיליונית המטר, גודל שאינו ניתן כלל להבחנה בעין האנושית.

נוצר בתאריך: 18/09/10
עודכן בתאריך: 03/04/11