Skip to main content
header

תקופת הכנענים וימי בית ראשון

ירושלים קמה כיישוב עירוני בתקופה הכנענית (לפני כ-3800 שנה) והיתה עיר קטנה על גבעה ליד מעיין הגיחון, שנבע מחוץ לעיר בערוץ של נחל קדרון. תושבי העיר, כאלף נפש באותה עת, נזקקו לאספקה של מים למחייתם. המים שימשו אותם בעיקר לצרכי שתיה, ניקיון וכמו כן השקיית בעלי חיים וגידולים חקלאיים בעיר ובסביבתה הקרובה.

על אף קירבתו של המעיין לעיר, לא היתה מלאכת הבאת המים ממנו פשוטה, ולעיתים אף התגלתה כבלתי אפשרית. לכל אורכה, רצופה ההיסטוריה של העיר בקשיים מרובים בהבטחת אספקת המים מן המעיין. לימים, הניבו קשיים אלה שני מפעלי מים, מן הקדומים ביותר שאנו מכירים כיום. המפעל האחד, מן התקופה הכנענית, והשני – ניקבת השילוח – מתקופת הבית הראשון. הקמת מפעלים אלה התבססה על הישגים טכנולוגיים כבירים ביחס לאותה תקופה.

בנוסף למי המעיין, אספו תושבי העיר מי גשמים הניגרים על פני הקרקע. את המים האלה ניקזו לתעלות וכיוונו לבורות שנחצבו בסלע וטויחו למניעת חלחול המים, וכך הם נאגרו בחורף ונשמרו לשימוש במהלך השנה.

מי הגיחון ומי הגשמים שימשו את תושבי ירושלים במשך אלפי שנים, עד ימינו - גם כאשר נוספו מפעלי מים חדשים שהובילו מים ממרחק רב.

מעיין הגיחון ומפעלי המים

מעיין הגיחון שופע בממוצע כ-1500 מ"ק ביום. כדי לקיים אספקה סדירה ונוחה לתושבים, המים כוונו עוד בימי קדם לבריכות אגירה. בתקופה הכנענית (1700-1800 לפנה"ס) הוקמו ביצורים מסביב למעיין ומסביב לבריכת אגירה חצובה, שהיו מחוץ לחומת העיר. תעלה צרה ועמוקה, שקורתה בגושי אבן גדולים, הובילה את המים מהמעיין לעבר חלקה הדרומי של העיר. מספר מטרים מתחילת תוואי התעלה נחצבה מנהרה תת קרקעית צדדית שהובילה חלק מן המים לעבר בריכת אגירה חצובה. להבטחת הנגישות למים גם בימי מצור, חצבו הכנענים מנהרת גישה תת קרקעית שהיוותה מעבר מוגן אל המעין, אשר היה מוקף בְיצורים מחוץ לחומת העיר. מנהרה זו נחשפה ב-1867 ונקראת מערכת פיר וורן, על שם החוקר שגילה אותה. כיום, בעקבות חפירות חדשות באתר, ברור שלא נעשה שימוש בפיר עצמו בתקופה הכנענית, וכי המים נשאבו בבריכה.

המלך חזקיהו (727-698 לפנה"ס) חסם את הפתח המקורי של המעיין והיטה את מי הגיחון לתוך העיר באמצעות מנהרה (המכונה בכתובת בשם "נִקבּה"), שנחצבה בסלע לאורך 533 מטרים והובילה את המים מהמעיין שממזרח לעיר אל בריכת השילוח שבתוך העיר. בחציבת הנקבה השתתפו שתי קבוצות חוצבים שהתקדמו אחת לעבר השניה. האחת החלה לחצוב מהמעיין והשניה מהבריכה. מפגש שתי הקבוצות היה מאורע משמח וחגיגי, אשר תואר בכתובת חקוקה באבן שהוצבה סמוך לפתח היציאה הדרומי של הנקבה.

אגירת המים בבריכה איפשרה אספקה נוחה, רציפה ובטוחה, בימי שלום ובעת מצור ומלחמה.

נקבת השילוח היא הקדומה ביותר מסוגה הידועה לנו, ונמצאת בשימוש רצוף כבר 2700 שנה.

מערכות אספקת המים מהגיחון

שמירה על גובה המים

הקצה התחתון של נקבת השילוח, הנשפך לבריכה, נמוך בכ-33 ס"מ בלבד מהקצה העליון שליד המעיין. הפרש גבהים זה גדול מספיק כדי להבטיח את זרימת המים דרכה, אבל מהווה אתגר טכני לא קטן - מדובר בשיפוע זעיר של פחות מעשירית האחוז.

כיצד שמרו החוצבים, תוך כדי חציבה, על שיפוע מדויק זה, שמשמעותו עליה או ירידה של פחות מסנטימטר בגובה לכל עשרה מטר של חציבה אופקית?

אפשרות סבירה היא שהחוצבים השתמשו במים כדי לשמור על גובה החציבה הנכון. הם הזרימו מים לקרקעית המנהרה הנחצבת והקפידו לשמור על עומקם. במידה שחצבו עמוק מדי – עומק המים גדל. אם היתה החציבה רדודה – המים לא המשיכו לזרום בה כלל.

אולם יש לזכור שמדובר בשתי קבוצות חוצבים: קבוצה אחת התקדמה עם זרימת המים מן המעיין, והשניה חצבה בכיוון ההפוך, מפתח המוצא המתוכנן. הקבוצה הראשונה יכלה להזרים מים ישירות מהנביעה. הקבוצה השנייה הובילה תחילה את המים מהנביעה באמצעות תעלה צרה שנחפרה מעל פני הקרקע במיוחד לשם כך, אל עבר המוצא הדרומי. תעלה קטנה וארוכה זו שימשה מעין 'פלס מים' קדום, ואיפשרה לשתי הקבוצות להתחיל לחצוב משני הצדדים באותו מפלס.

לאורך הסדק הצר

בתקופה בה נחצבה נקבת השילוח שימשו נרות שמן כמקורות אור מלאכותיים, התקשורת בין החופרים נעשתה בנקישות ובצעקות, ואפילו המצפן לא הומצא עדיין. כיצד בכל זאת הצליחו שתי קבוצות החוצבים להתקדם בחציבתם, אלה מול אלה, לכדי מפגש מוצלח?

ההולכים בנקבה בחורף, יכולים להרגיש במקומות מסוימים בטפטופי מים המחלחלים דרך סדקים בסלע שמעליהם. אחת הסברות היא שהחוצבים היו בקשר עם אנשים שניצבו על פני השטח. כשזיהו סדק אנכי בחציבה (ויש רבים כאלה בגבעה), שפכו האנשים שעל פני השטח מים. כשאלה חלחלו כלפי מטה וטיפטפו בסדק, ידעו החוצבים את מיקומם וכיוונו את חציבתם אל הסדק הבא, וכן הלאה. רטיבות זו, בסיוע נקישות מלמעלה (במקומות בהם עומק החציבה קטן יחסית) הובילו את החופרים לאורך המסלול הנכון. עקמומיות המסלול מרמזת על כך שהחוצבים עקבו אחרי אותם סדקים וחללים פנימיים אחרים בקרקע. הדבר אמנם הקל על ההתקדמות, אך לא בהכרח בכיוון הרצוי.

על פי סימני החציבה, נראה שהחוצבים תיקנו מדי פעם את מסלולם; חצבו קצת בכיוון מסוים, עצרו, חזרו אחורה וחצבו בכיוון אחר. המסלול המפותל של הניקבה הוא איפוא סך כל הנסיונות, שינויי הכיוון והגישושים בסלע, תוך הכוונה מתמדת של הנמצאים על פני השטח.

בשנת 2004 חדרו לנקבה מי ביוב. בבדיקה התברר שמקורם בצינור ביוב ראשי שניזוק ברחוב סולטן סולימאן (ליד מוזיאון רוקפלר, כקילומטר מצפון למעיין). מי הביוב חלחלו אל מתחת לקרקע וזרמו שם למרחק של כקילומטר אחד. הסרחון היה רב והניקוי מורכב ויקר – אך החוקרים התנחמו בכך שלמדו דבר מה אודות קיומם ומסלולם של אותם סדקים תת קרקעיים.

נקבת השילוח

צילום - חנן כהן

כתובת השילוח

במוצא הדרומי של המנהרה שמובילה ממעיין הגיחון אל העיר ירושלים נמצאה ב-1880 כתובת המתארת את הרגעים האחרונים של חציבת המנהרה בהם נפגשו שתי קבוצות החוצבים בהתרגשות רבה:

[דְּבַר] הַנְּקִבָּה. וְזֶה הָיָה דְּבַר הַנְּקִבָּה. בְּעוֹד [מְנִפִם הַחֹצְבִם אֶת]

הַגַּרְזֶן אִשׁ אֶל רֵעוֹ וּבְעוֹד שָׁלֹשׁ אַמֹּת לְהִנָּ[קֵב, נִשְׁמַ]ע קֹל אִשׁ קֹ-

רֵא אֶל רֵעוֹ, כִּי הָיְתָ זִדָה בַּצֻּר מִיָּמִן וּמִ[שְׂמֹ]אל. וּבְיֹם הִ-

נָּקְבָהּ הִכּוּ הַחֹצְבִם אִשׁ לִקְרַת רֵעוֹ, גַּרְזֶן עַל [גַּ]רְזֶן, וַיֵּלְכוּ

הַמַּיִם מִן הַמּוֹצָא אֶל הַבְּרֵכָה בְּמָאתַיִם וְאֶלֶף אַמָּה, וּמְ[א-]

ת אַמָּה הָיָה גֹּבָהּ הַצֻּר עַל רֹאשׁ הַחֹצְבִ[ם ]

קריאת הכתובת וניקודה לפי ש' אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 14.

כתובת השילוח, שמורה במוזיאון באיסטנבול

© רשות העתיקות הממשלתית

נקבת השילוח במקורות היהדות

וירא חזקיהו כי בא סנחריב ופניו למלחמה על ירושלים. וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר ועזרוהו. ויקבצו עם רב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, לֵאמֹר: לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים?!

דברי הימים ב, ל"ב, ג'-ד'

והוא חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם למטה-מערבה לעיר דוד.

דברי הימים ב', ל"ב, פסוק ל'

ויתר דברי חזקיהו וכל גבורתו ואשר עשה את הבריכה ואת התעלה ויבא את המים העירה הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי יהודה.

מלכים ב' פרק כ' פסוק כ'

בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה". בור סוד הוא בור מים שכל דפנותיו סוּדוֹת (מסוידות), ולכן אין הוא מאבד אף טיפה של מים. משל לאדם חכם בעל זכרון טוב שאינו שוכח דבר.

פרקי אבות, ב', ח'

מהו בור מים?

בור מים הוא מערכת שכוללת אגן ניקוז, תעלות הולכה, בור שיקוע (שזרימת המים האיטית דרכו מאפשרת לחלקיקי לכלוך קטנים, דוגמת גרגירי חול, לשקוע בקרקעית ולהותיר מים נקיים יותר), מתקן לשאיבת המים, שקתות והחלל המטויח - הבור עצמו.

הבור מקבל את מימיו ממי הגשם הזורמים על פני הקרקע כנגר עילי.

בורות המים הקדומים ביותר שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות מתוארכים לתקופת הברונזה הקדומה (2,200-3,300 לפנה"ס). יש לתחזק את הבור ולשמור על פתחו, לנקות את התעלות ולהקפיד על שלמות הטיח ופינוי הסחף החודר לבור.

מבוסס על עבודתו של ד"ר צבי צוק, ארכיאולוג רשות הטבע והגנים

 
 
נוצר בתאריך: 18/09/10
עודכן בתאריך: 03/04/11