Skip to main content
תערוכות
header

תקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל 1948- 1917

עם תום מלחמת העולם הראשונה הסתיים השלטון העות'מאני בן 400 השנים בארץ ישראל, ואת מקומו תפס שלטון בריטי. בניגוד לשלטון העות'מאני, הבריטים ייחסו לירושלים חשיבות עליונה ומילאו תפקיד מרכזי בהתפתחותה. הם הקימו בעיר את מוסדות הממשל, כבסיס למוסדותיה של המדינה העתידה לקום, והעניקו לה מעמד של עיר בירה.

מתוך כוונה להפוך את ירושלים לעיר מודרנית, הורו הבריטים על סגירת בורות המים. בחלוף השנים, המשיכה אוכלוסייתה של העיר המתפתחת לגדול - מעט בזכות הגעתם של עולים חדשים, ובעיקר בשל הריבוי הטבעי. שוב לא הספיקו מקורות המים אשר שימשו בימי הטורקים, והבריטים נדרשו לתת מענה לתושבי העיר. לראשונה הוחלט על הבאת מים ממעיינות הממוקמים באזורים נמוכים מהעיר. כעת לא ניתן היה עוד להזרים את המים באמצעות כוח הכובד, והיה צורך במשאבות להעלאת המים. עם הזמן שיכללו הבריטים גם את מערכת הצינורות העירונית, אשר הלכה והסתעפה.

להעלות את המים – אבל בשלבים.

לגובהה של ירושלים מעלות רבות: נוף מרהיב, אוויר הרים צלול ואולי גם קירבה לשכינה.

אך בעיניו של מהנדס המים, 800 מטרים מעל פני הים פירושם לחץ של 80 אטמוספרות, עליו צריכות להתגבר המשאבות המעלות מים ממעיינות או קידוחים במישור החוף.

מבחינה טכנולוגית, ניתן להזרים את המים לכל אורך הקו בעזרת משאבות חזקות, המותקנות בסמוך למקור המים הנמוך. אולם הדבר אינו כלכלי: ראשית, לחץ המים הגבוה בתחילת הקו מחייב שימוש בצנרת ובאביזרים יקרים היכולים לעמוד בו. בנוסף, אספקת המים לצרכנים צריכה להיות בלחץ נמוך יחסית, על מנת למנוע נזק לצנרת הביתית. לשם כך יש להוריד בחזרה את לחץ המים בכניסה לבתים. העלאת הלחץ דורשת השקעת אנרגיה - אנרגיה אשר עולה כסף - והורדת הלחץ פירושה בזבוז אותה אנרגיה.

הפתרון הוא התקנת מספר משאבות ומאגרי מים במדרג גבהים לאורך הקו, כך שכל משאבה מזרימה מים רק לקטע מהקו בלחץ נמוך יחסית.

קו המים הראשון לירושלים, שהותקן בשנת 1936 על ידי הבריטים ושאב מים ממעיינות ראש העין, כלל לאורכו תחנות שאיבה בלטרון (בגובה כ-200 מטר מעל פני הים), שער הגיא (כ-370 מטר) ושואבה (כ-650 מטר).

למרות השינויים הרבים שעברו על ירושלים במרוצת השנים, דבר אחד לא השתנה: גובהה מעל פני הים. לכן, לאורכו של כל קו מים שנבנה הותקנו מספר תחנות שאיבה, המחלקות ביניהן את הלחץ הדרוש להולכת המים אל העיר.

הקו מעין פארה 1926

כאשר הגיעו הבריטים לארץ הם השתמשו במקורות המים הישנים והידועים שבקרבת ירושלים. הם הזרימו מים ממעיינות ערוב וביאר (אזור בית לחם), אך כמות המים לא הספיקה, זאת כיוון שבנוסף לביקוש מים ע"י התושבים המקומיים גם הצבא הבריטי דרש מים לחייליו וסוסיו. הם בחרו להביא מים ממעיינות עין פארה, הממוקמים צפון-מזרחית לירושלים. כיוון שעין פארה נמוכה מירושלים היה צורך במשאבות, ולכן ייבאו הבריטים משאבות חדישות והקימו תחנת שאיבה.

בתקופה זו חיו בירושלים כ-105 אלף איש והצריכה הביתית לנפש היתה כ-10 ליטר ליממה.

נתונים טכניים על קו המים:

קוטר "8-"6

אורך 13 ק"מ

סה"כ סיפק לירושלים 3,800 מ"ק ליממה.

הקמת הקו מעין פארה

© יעקב בן עזרא

המנדט – 1936 הנחת קו המים הראשון

המים שהזרימו הבריטים לירושלים מראשית ימי שלטונם לא הספיקו לתושבי הישוב היהודי המתפתח. אט, אט, גברו הדרישות מצד התושבים לפתור את מצוקת המים. הבריטים ניסו להביא מים לירושלים באמצעות רכבות, אך ניסיון זה לא הצליח לספק את הביקוש.

בשנת 1936 נבנה מפעל קו המים הראשון לירושלים. מקור המים היה מעיינות ראש העין, וכדי להעלות את המים לירושלים היה צורך בהקמה של ארבע תחנות שאיבה מודרניות (בראש העין, לטרון, שער הגיא ושואבה). המים שהגיעו לירושלים נאגרו בבריכה גדולה שנבנתה ברוממה, ומשם חולקו בצינורות לשכונות השונות. תחילה, בכל שכונה הותקן ברז ציבורי אליו יכלו האנשים להגיע ולמלא את כדיהם, ובהמשך חוברו הבתים הפרטיים למערכת המים המרכזית.

היה זה מפעל הנדסי גדול, אשר עשה שימוש לראשונה במשאבות חדישות ומשוכללות שעוד לא נראו בארץ. עם תחילת פעילותו של קו המים החדש הופסקה השאיבה מעין פארה, והוא הפך להיות קו המים העיקרי לירושלים.

בתקופה זו חיו בירושלים כ-175 אלף איש והצריכה הביתית לנפש היתה כ-40 ליטר ליממה

נתונים טכניים על קו המים:

קוטר "18

אורך 62.5 ק"מ

סה"כ סיפק 010,00 מ"ק ביממה (או 4 מיליון מ"ק בשנה). תמונה הנחת קו ראשון

מערכת המשאבות של קו המים הראשון

תקופת המצור 1948

בסוף שנות הארבעים, עוד לפני קום המדינה, היתה כוונה להרחיב את מפעל המים, אך סיום המנדט הבריטי ותחילת מלחמת העצמאות שיבשו את התוכניות.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, עת גבר החשש מפני הבאות, החלו בבדיקה, מדידה, מילוי וסגירה של כל בורות המים בעיר. ואמנם, במרץ 1948 נכבשה התחנה הבריטית בראש העין ונותקה אספקת המים לירושלים. המקור היחיד שנותר היה בורות המים. בבתי היהודים בירושלים היו בשלב זה מעט יותר מאלף בורות, אשר הכילו כמות מים שעתידה היתה להספיק לתושבי העיר למשך חודש ימים בלבד. "גדוד מחלקי המים" של ארגון משמר העם החל לפעול לחלוקה מסודרת של המים. אנשיו עברו מדי יום משכונה לשכונה בירושלים, כשהם מסיעים מיכליות גדולות של מים או רכובים על עגלות גדולות עמוסות בחביות, ובמרכז כל שכונה עצרו וחילקו מים לכל משפחה לפי צרכיה.

© לשכת העיתונות הממשלתית, צלם: פין הנס

במקביל חולק לתושבי העיר תרשים המסביר כיצד לחסוך ולנצל את המים ביעילות, על ידי שימושים חוזרים.

באוגוסט 1948 הופצצה תחנת השאיבה בלטרון, ובכך אפסו הסיכויים להפעלה מחודשת של הקו המנדטורי.

בתקופה זו חיו בירושלים כ- 100 אלף יהודים. אגירת המים בבורות אפשרה אספקה של 10 ליטר מים לנפש ליממה, אך בפועל הצריכה לנפש הגיעה לכדי 5 ליטר ליממה.

מסמכים של קצין המים – הוראות שימוש במים, בדיקת מים בבורות חברת "טבע", בדיקה בבור בבית רות, רשימת מעקב אחרי בורות, קטע עדות של קצין המים "." סריקות מואדיק

מתוך זכרונותיו של מר שאול בועזסון, קצין המים באיזור בית הכרם (חבל 2) על תקופת המצור:

בורות המים התת-קרקעיים(=מחתרתיים)של ירושלים

בתחילת 1948, בזמן הפקידים ויחידות הצבא והמשטרה הבריטים היו עסוקים בהכנותיהם לקראת ה-15 למאי, תאריך פינויים הסופי מהארץ, אמרו אחדים מהם שרצו בטובתנו- וכמובן תוך אמונה עמוקה בדבריהם - שהם(הבריטים) יחזרו מיד כשנבקש זאת מהם.לכן אחד מהם אפילו הפציר בי לא להפסיק לשלם את דמי החבר במועדון הספורט הבריטי!

לעומת זאת רבים אחרים מהם, שלא כל כך רצו בטובתנו, הסבירו לידידיהם הערבים בקיצור ולעניין מדוע כניעת היהודים תהיה בקרוב מאד לעובדה: כיתורה של ירושלים היהודית הושלם למעשה כבר במהלך חודש מרץ. אמנם,ממש לפני ליל הסדר, התרחש נס גדול כאשר ב-20 לאפריל הצליחה שיירת המזון האחרונה לפלס את דרכה לשכונות היהודיות בעיר. אולם, כך הסבירו בריטים אלה, ירושלים לא תיכנע רק בגלל חוסר מזון, אלא גם,ובעיקר, בגלל מחסור במים.

מחנה הצבא הבריטי הסמוך למעיינות ראש-העין,שהיה אמור לשמור על שלמות צינור המים, הוחזק מאז תחילת חודש מרץ ביד חיל מצב ערבי בן שלש מאות איש מצוידים ומאומנים היטב.אלה בוודאי לא יאחרו רגע אחרי ה-15 למאי, ואולי אפילו לא ימתינו עד ליום זה, כדי לנתק את אספקת המים לירושלים.שאר אספקת המים, מבריכות המים שמדרום לבית לחם, הקרויות על שמו של מלך שלמה ומן המעיינות של עין פארה, הייתה כבר מזמם בידי ערבים ויועדה לחלקה המזרחי של ירושלים.

היה גלוי וידוע,שכמות המים שיכול להכיל המאגר הגדול שברוממה מספיק לצריכת האוכלוסייה היהודית לימים בודדים בלבד. נימוק זה היה משכנע עבור הערבים,עבור הבריטים עצמם,ולמעשה גם שיכנע אותי.

לכן קיבלתי ממש "שוק" כשאר בסוף מרץ קודמתי על ידי ההגנה ומשמר העם לדרגת "קצין מים" לשכונות הספר המערביות של ירושלים:חלק מרוממה, קריית משה,נווה שאנן, בית הכרם, שכונת הפועלים, יפה נוף ובית וגן. שכונות אלה התנהלו כאגודות קואופרטיביות עצמאיות ולא תחת אחריותה הישירה של העירייה.מינוי זה בפירוש לא נתן לי הרגשה שאוכל למלא תפקיד מועיל.בדיוק בימים הראשונים של הקיצוב, פח אחד (5 ליטר) מים לנפש ליום. הייתי גם מרותק למיטתי עם חום גבוה. האם חזיונות האימים שלי של אנשים גוועים בצמא נגמרו בגלל החום?או שהחום נגרם בגלל החזיונות? של שאלה זו איני מעיז לענות עד היום.

תוך זמן קצר הייתי עסוק למעלה מראשי, אפילו במחשבותיי, בחלוקת המים ובהשגחה על נעילתם וחתימתם של בורות המים.אך לא עברו ימים רבים עד שידעתי יותר פרטים מאשר נודעו מעולם לאיזה פקיד בריטי שהוא לפני הקיץ של 1948: הבריטים באמת וב"תום לב" הרגיעו את ידידיהם הערבים בנוגע למחסור המים הבלתי נמנע אצל היהודים.הם לא ידעו יותר מאשר העובדה שיהיה עוד לפני ה- 15 בו, נותקה אספקת המים.

למזלנו הרב לא היה המצב האמיתי, מפני שבחשאי, בחודשים הראשונים של השנה נאגרו, ונחתמו ממש, כמויות של מים בבורות קיימים או בכאלה שתוקנו קודם, לעיתים בחיפזון רב, והוכשרו לאחסנת מי שתייה.

המארגן העיקרי, שהיה מפקדי העליון, היה מהנדס המים העירוני צבי לייבוביץ. גם מפקדי הישיר מר נשר,היה מומחה גדול לנושאי מים כאחד ממנהלי "חרות",החברה הגדולה ביותר בירושלים להנדסת מתקני מים וסניטציה.שני אנשים מוכשרים אחראיים אלה,שהיו כבר מקודם ידועים לי מהיכרות אישית,הצליחו להרגיעני במידת מה.

במאי מר ליבוביץ איבד למעשה את קולו,מפני שכאשר נספק החשמל נאלץ לזמן את פיקודו לחדרו בצעקות,וסופו של דבר היה עליו לכתת רגליו בין החדרים ולקרוא להם בלחישה.העובדה שיכולתי להעמיד לרשותו פריט משפחתי יקר:פעמון ידני,עם מנגנון הדומה לפעמון רגל של נהגי החשמליות באמסטרדם,והעובדה שיכולתי להשאיל לו את הפעמון לכל תקופת המצור ועל ידי כך אפשרתי לו לחדש את קולו,תרמו לדעתי להצלחתה של העיר.

בבית שלנו היה למזלנו בור מים,אף על פי שהארכיטקט עוד ב- 1939 ניסה להוכיח לי בחישובים והסברים שבוא המים הוא בלתי נחוץ,בלתי כלכלי ובכלל טיפשי.אבל זיכרונותיי מימים ללא מים בדצמבר 1935,כאשר התארחתי בפנסיון ווינטר,גרמו לי להתעקש.

המים בנפח של כמעט 20 מטרים מעוקבים לא עמדו לשימושנו החופשי,אף על פי שהיו בביתנו כבר חמישה ילדים ועוד דיירת,אלא הורשינו-כמו כל אחד-לעמוד עם עוד כתריסר משפחות שכנים,ובתורנו למלא פח מים של חמישה ליטרים לנפש ליום,כמות שירדה תוך זמן קצר לשני פחים לנפח לשבוע.היו בבית הכרם עוד כמה בורות קטנים כאלה וגם שני בורות יותר גדולים ששירתו כמובן יותר משפחות.מלבד זאת הגיעה "משאית מים" מהעיר עליה הונחו שלושה מיכלי מים בני "קוב" אחד.את תכולתם היה עלי לחלק בצדק בין כל השכונות "שלי" (שנקראו "חבל 2"):מטבחי החירום של הצבא,מרפאות החירום שאורגנו בבתים פרטיים וכן מעת לעת,כאשר תחתית הבורות הקטנים נגלתה לעין,שוב למלא אותם.

בכל מקום קיבלו את פני עם כוס מים ועקב צימאוני מהעבודה,מעולם לא דחיתי את ההצעה.צימאוני נבע בעיקר מחוסר בנהג,מה שחייב אותי לקחת את המשאית "שלי" מבית הספר 'אליאנס' שליד מחנה יהודה ובפעם הראשונה (והאחרונה.) לתמרן עם משאית של לפחות ארבעה טון בפיתולי הדרך כאשר המים המקשקשים במיכלים (שאינם מרותקים למקומם!)מוסיפים לאי היציבות.האם הייתה כוס מים זו הצעת 'בקשיש' שקופה תמורת בקשה לקצבה נוספת?אפילו אחרי סירוב נחרץ לבקשה כזו מעולם,ובשום מקום,לא נמנעה ממני כוס מים.דרך אגב:כוס מים אחת הספיקה לחוה אשתי כדי לרחוץ ילד אחד מראש ועד כף רגל(חוה אומרת:כאן שאול קצת הגזים).שעות הצהריים הוקדשו בדרך כלל לפיקוח על חלוקת המים לאזרחים ולשם כך עמדו לרשותי "שומרים" אחדים. גם חלוקה זו נעשתה לעיתים ישירות מהמשאית במקומות בהם לא היו בורות מים שהיו מעטים מדי.המים היו תמיד מחוטאים וראויים לשתייה ללא הרתחה,כי גם לא היו חומרי בעירה כדי להרתיחם.את מי הכביסה ושטיפת הכלים היה צריך לאגור בדליים כדי שישמשו לשטיפת הרצפות.הנוזל המטונף והסמיך שנשאר שימש לשטיפת האסלה.

לנוכח הבזבוז המשווע של מים כיום אני שואל את עצמי לעיתים קרובות האם איננו צריכים לשאוף לדרך ביניים בין מה שהיה אז לעכשיו.

משטר המים החמור נשאר בתוקפו עד שחודשה אספקת המים הסדירה לעיר.והנה,בערך ב-24 לאוגוסט שוב זרמו מים בברזים.באותו יום הגעתי לתל אביב ב"דרך בורמה".באופן מקרי לחלוטין פגשתי שם את מפקדי,המהנדס נשר,אשר גם הוא הסתובב שם לאיזושהי מטרה,ובו במקום נתן בידי כתב שחרור.בתמיכתה של חוה אשר נשארה עם כל הילדים בבית הכרם ובהמלצת משרד החוץ הצעיר של המדינה הצעירה עליתי כעבור יומיים על מטוס לאירופה כדי להשתתף בכנס בינלאומי.

וכאשר הגעתי עם ערב אל בית ידידי מספסל הלימודים באמסטרדם נכנסתי לאותה אמבטיה בלי נשכחת,מלאה עד גדותיה במים חמימים וסבון ירוק בשפע.כך נשטפו מעל גופי גרגרי האבק והחול האחרונים של מי בורות המים התת קרקעיים,אשר להם אנו חבים את עצמאותנו.

נכתב בירושלים לקראת יום העצמאות ה-30,אפריל 1978

דיווח על ביקורת מים במפעל טבע

נוצר בתאריך: 18/09/10
עודכן בתאריך: 03/04/11