Skip to main content

הבנייה באבן בירושלים

השנה חוגגת ירושלים את יום הולדתה ה3000- להפיכתה לבירה על ידי דוד המלך.

העיר, על פי מקורות כתובים, קיימת כנראה מזה 4500 שנה.

הבנייה באבן החלה בירושלים מאז הפכה העיר לישוב קבע. הסיבה פשוטה: זהו חומר הבנייה הנפוץ יחסית והזמין ביותר.

על תולדות הבנייה באבן אנו למדים מממצאים ארכיאולוגיים שנשתמרו.

מהתקופה שקדמה לדוד נתגלו חומה קדומה, הבנויה בעיקר אבני גוויל (אבנים לא מסותתות) ושרידים של מצודה (מצודת ציון).

מהתקופה הישראלית השתמרו בירושלים חומת אבני גזית (אבנים מסותתות), מבנה מדורג ובית ישראלי בשטח G שבעיר דוד.

בתקופת בית שני התפתחו מאוד  סיתות האבן וטכניקת הבנייה באבן והגיעו לשיא בימי שלטון הורדוס. בתקופתו נבנו בתים עשויים אבני גזית, רחובות רוצפו באבן מסותתת היטב ושדרות עמודי אבן עיטרו את הרחובות. עם בניית הר הבית הגיעו החציבה, הסיתות והצבת האבנים לשיאים חדשים. כדי ליצור מיתחם מוגבה שעליו ייבנה המקדש, וסביב לו רחבה גדולה (144 דונם) , נבנו קירות תמך אדירים (קירות התומכים מפני מפולות עפר). אחד מקירות תמך אלו הוא הכותל המערבי. הכותל נבנה באבנים גדולות המסותתות בסיתות עדין-שוליים. האבן הגדולה ביותר בכותל (ובארץ כולה) - אורכה 14 מטר ומשקלה 570 טון!

בתקופת השלטון הביזנטי נותר הר הבית בחורבנו, אולם סביב ההר נבנו חוילות פאר בנויות אבן, ורוצפו רחובות שעוטרו בעמודים. רחובות הקרדו חצו את העיר מצפון לדרום. עשרות כנסיות בנויות אבן הוקמו על ידי השליטים הנוצרים.

הממלוכים היו האחרונים שהשאירו לדורות הבאים מבנים מרשימים ביותר המצביעים על מיומנות בנייה גבוהה.

השלטון העותומני היה בעיקרו תמרור נסיגה בולט בבניין ירושלים חוץ, אולי, מהקמת החומה שאף בבנייתה הסתמכו בעיקר על שימוש מישני (שימוש חוזר באבנים של מבנה ישן יותר שנהרס) . כך, במשך מאות שנים נבנו בתי העיר בצורה 'מרושלת' למדי, בעיקר באבני גוויל או באבני גזית בשימוש מישני.

בשנת 1839 הותר לאנגלים להקים בירושלים כנסייה. "כנסיית המשיח' נבנתה עשר שנים לאחר מכן בתוך חומות העיר. לכנסייה זו זכות ראשונים: היא המבנה ה"מודרני" הראשון בירושלים. בבניין הכנסייה השתמשו בטכניקות שנשכחו זה מכבר. הבנאים היו בני מלטה, והם הנחילו את מלאכת סיתות האבן והבנייה לתושבי ירושלים, ולאחר סיום עבודתם בעיר - לתושבי העיירות בית לחם ובית ג'אלה שבהן התגוררו בעת תקופת עבודתם. בתי הפאר המוכרים לנו במקומות אלו הם, קרוב לודאי, שילוב של מורשת הבנייה המלטזית באבן מקומית.

בתחילת המאה ה-20 הבין "הישוב החדש" בירושלים את חשיבות מלאכת סיתות האבן. לאור זאת אירגן בוריס שץ, מייסד בצלאל, סדנאות לסיתות אבן, שיועדו לפועלי העלייה השנייה. גם בבית-ספר כי"ח ("כל ישראל חברים") החלו ללמד סיתות אבן, כדי לשוב ולהנחיל ליהודים את המלאכה שבעברם הרחוק לא היתה זרה להם.

בשנות ה-20 המושל האנגלי של ירושלים , רונאלד סטורס, קבע תקנה שהבנייה בעיר תהיה אך ורק באבן. אז החל השימוש הנרחב בבטון. הבנייה בבטון איפשרה גמישות רבה יותר ברוחב הפתחים ובגובה המבנים ופלסטיות רבה יותר בצורתם. ירושלים כבירת ישראל אימצה תקנה זו ובתי ירושלים בנויים רובם מאבן. בניגוד לשלהי התקופה העותומנית עת ניבנו קירות הבתים בעובי של עד כ1- מטר, מגיע עובי הקירות מבטון ל30-20 ס"מ עם ציפוי מאבן בעובי 15-10 ס"מ.

בבנייה המודרנית איבדה האבן הירושלמית את תפקידה ההנדסי והיא ומשמשת כיום לציפוי חיצוני בלבד.

תאריכון:

דוד המלך - כ-1000 לפנה"ס

חורבן בית ראשון -  586   לפנה"ס

 שלטון הורדוס -  37-4 לפנה"ס

חורבן בית שני -  70  לספירה

התקופה הביזנטית -  330-638 

התקופה הממלוכית - 1291-1517 לספירה

התקופה העותומנית - 1517-1917

תקופת המנדט הבריטי- 1927-1948

עצמאות ישראל -  1948 
 



נכתב על ידי ברוך גיאן

צילומים - רומן קרימן
 

נוצר בתאריך: 16/12/08
עודכן בתאריך: 21/01/14