Skip to main content

אחד שהוא שניים ושניים שהם אחד

יש אומרים כי בראשית ברא אלהים את המספר "אחד" וכל היתר בא אחריו כתולדה טבעית. המספר שאחריו הוא "שניים" ובעקבותיו כל שאר אינסוף המספרים. רעיון זה מצא את ביטויו לפני כארבעה-עשר מיליארד שנה, בעת המפץ הגדול, באטום הראשון, זה של המימן, אשר מספרו ומשקלו האטומי הוא "אחד" היות וגרעינו מכיל פרוטון אחד וסביבו חג אלקטרון אחד.

עקב תנאי חום ולחץ החל תהליך מיזוג של אטומי המימן לאטומים כבדים יותר, אטומים שמספר הנוקלאונים שלהם (מספר הפרוטונים והניאוטרונים המהווים את הגרעין) הלך וגדל, וכל פרוטון נוסף שינה את תכונות החומר. באופן כזה נוצרו תשעים ושניים היסודות הטבעיים המוכרים. אפשר לומר כי הסדר המספרי הזה היווה את "המסמך" הראשון ללידתה של המתמטיקה אשר שפתה בנויה על אותיות האלפא-בית שלה: "אחד", "שניים", "שלושה" וכן הלאה עד אין-סוף.

חשיבות גדולה במיוחד יש ליחס לזוג המספרים הראשון - "אחד" ו "שניים". "שניים" הם פעמיים "אחד". כאשר נוצרה המולקולה הראשונה אשר ידעה לשכפל את עצמה - נוצרו החיים הראשונים. אירוע זה התרחש על פני הפלנטה שלנו לפני כשלושה וחצי מיליארד שנה. גדיל בודד של חומצות גרעין השתכפל והפך לסליל כפול אשר ידע להתפרק חזרה לשני גדילים בודדים, ואלה שבו ושיכפלו עצמם. לגדיל זה אנו קוראים "ר.נ.א." או בצורתו המרוסנת יותר (נטולת חמצן) "ד.נ.א."

טכניקת השיכפול של הגדילים מבוססת על שפה של אלפא-בית בן ארבע אותיות. חוק צירופי האותיות מבוסס על שני זוגות של אותיות משתי משפחות שונות: משפחת הפורינים - האדנין והגואנין, ומשפחת הפירימידינים - הטימין והסיטוזין. לעולם תהיה התחברות אך ורק בין האדנין והטימין ובין הגואנין והסיטוזין. זוהי תחילת הדרך בה האחד והשניים יוצאים במחול זוגי. כאן נולד הזוג וממנו הזיווג.

את הגנום שלנו אפשר לדמיין כספר המכיל עשרים ושלושה פרקים (כרומוזומים), כשכל פרק מכיל אלפי סיפורים (גנים), כל סיפור בנוי מפיסקאות (אקסונים) ובין הפסקאות הרבה מודעות פרסומת (אינטרונים או "זבל"), כל פיסקה בנויה ממילים בנות שלש אותיות (קודונים) המקודדות חומצות אמיניות, וכל מלה מורכבת מארבע האותיות שהוזכרו קודם, הלא הם בסיסי הד.נ.א. ( "הגנום" מאת מאט רידלי).

עתה מצטרף למשחק זוג נוסף - הנקבה והזכר. אפשר לראותם כשני יחידים הנעשים שניים או לחילופין כשני חצאים הנעשים אחד. הקשר ההופכי בין ה"שניים" (שניים מחולקים באחד) לבין ה"חצי" (אחד מחולק בשניים) הינו בעל משמעות רבה כאשר מבינים כי עולמנו מושתת כולו על דואליות של דבר והיפוכו.

החיבור בין הנקבה והזכר מעלה על הבמה את הביצית המופרית, התא האחד שבתוכו מצויים עשרים ושלושה זוגות כרומוזומים, מערכת אחת מצד האם ומערכת שניה מצד האב. סה"כ ארבעים ושישה כרומוזומים הנקראים לסדר ומתייצבים בשורה אחת לאורך כישור החלוקה של התא שהוא ציר הסימטרייה לפיו יתחלק התא לשני חצאים. בעת החלוקה יקרעו הכרומוזומים לשניים כך שבכל חצי תא תהיינה ארבעים ושש כרומטידות (כרומטידה = חצי כרומוזום המכיל את כל הגנים שעליו להכיל). בשלב הבא תכפיל כל כרומטידה את עצמה וכך יהפוך חצי התא לתא שלם אחד המוכן לחלוקה הבאה. לחלוקה זו קוראים חלוקה "מיטוטית".

 

החלוקה המיטוטית הופכת תא אחד לשניים, שניים לארבעה, ארבעה לשמונה וכן הלאה. לאחר כארבעים ושבע חלוקות ימנה גופנו כמאה ביליון תאים. תהליך מיספרי זה מוכר לנו בשפה המתמטית כ"שורש הריבועי". ביטויו הגיאומטרי אומר לנו כי אם נבנה ריבוע שצלעו הינה האלכסון של ריבוע אשר גודל צלעו "אחד" (וגם שיטחו "אחד"), יהיה הריבוע החדש בעל שטח "שניים". במילים אחרות - האלכסון הינו שורש ממנו יצמח ריבוע אשר שיטחו כפול משטח הריבוע הקודם.

סצינה שונה מועלית על הבמה כאשר אנו מתבוננים בתא המין. תפקידו של תא זה הוא החשוב ביותר אם ברצונו של הטבע להמשיך את הדורות. בתא המין של הנקבה ובזה של הזכר אנו מוצאים רק מערכת אחת של כרומוזומים (עשרים ושלושה ולא ארבעים ושישה). כאשר תא הנקבה (הביצית) מופרה - הוא מכיל עשרים ושלושה כרומוזומים שמקורם באם ועשרים ושלושה שמקורם באב. כרומוזומים אלה אף הם נקראים לסדר ומתייצבים משני צדי כישור החלוקה באופן שמול כל כרומוזום מצד האם נמצא הכרומוזום ההומולוגי שלו מצד האב. כל זוג הומולוגים "מזדווג" וגורם לשחלוף גנים, דבר אשר יגרום לעירוב תכונות מצד האם ומצד האב בצאצא. לאחר השחלוף נפרדים הכרומוזומים חזרה זה מזה, התא מתחלק לשני חצאים כשבכל חצי ישנם עשרים ושלושה כרומוזומים מעורבים. לחלוקה זו אנו קוראים "חלוקה מיוטית".

שוב אנו רואים את הריקוד הזוגי, האחד שהוא שניים והשניים שהם אחד.

נוכחותו של ציר הסימטרייה בחלוקה נמשכת גם מעבר למיקרוקוסמוס של התא. האורגניזם השלם, בין אם בעל חיים או צומח, נבנה על פי מתווה צורני סימטרי. אפשר להפריד באופן ברור בין צד ימין לצד שמאל של בעל חיים או הצומח ולהבחין בזהות הצורנית של שני הצדדים. דבר זה מתבטא בזוגיותם של אברים רבים כמו: עיניים, אזניים, נחיריים, גפיים קדמיות (עליונות), גפיים אחוריות (תחתונות) ועוד...
הסימטרייה קיימת באותה מידה גם בעולם הדגים ויתר יצורי המים, בעולם העופות (הכנפיים) ובעולם הצומח (העלים, הפרחים...).
יש לראות בסימטרייה לא רק ביטוי לשיווי המשקל הצורני אלא סמל לשיווי המשקל הכללי הקיים בטבע ואשר הפיסיקה מגדירה אותו בעזרת שניים-עשר חוקי שימור: אנרגיה, מומנטום, מומנטום זוויתי, מטען חשמלי, מוזרות, ספין איזוטופי ועוד.

למעשה בנויה "המציאות" שלנו מעולם של ניגודים. דבר והיפוכו. ואין דבר קיים ללא היפוכו. חיים-מוות, אור-חושך, חום-קור, גדול-קטן, טוב-רע, יפה-מכוער, ועוד ועוד... כמובן שכל הערכים המדידים של "הדברים והיפוכם" הינם יחסיים ומיצגים למעשה מהות אחת בלבד ולא שתים. המוות הוא סיום החיים, את החושך מודדים ביחידות אור, את הקור - ביחידות חום. שני הניגודים הם קצותיו של מקל אחד אשר בעזרתו כולנו מגששים באפלה בעיניים עצומות לרווחה.

יורם דיאמנט

נוצר בתאריך: 23/10/08
עודכן בתאריך: 13/11/12