Skip to main content
תערוכות

סמואל פינלי בריז מורס

Samuel Finley Breese Morse - נולד: 1791; נפטר: 1872 (אמריקני)

"אישתך מתה לפני ארבעה ימים..."

אישתו של סמואל מורס נפטרה באופן פתאומי בשנת 1825 בניו הייבן שבקונטיקט, שעה שמורס עצמו היה רחוק מהבית - בוושינגטון, שם צייר דיוקן לצורכי פרנסה. חלפו ארבעה ימים תמימים עד שההודעה הגיעה למורס.

בימינו, כשאפשר להתקשר מיידית מכל מקום לכל מקום ב"כפר הגלובלי", היכולת להתנתק היא דווקא בגדר מותרות. היא מתאפשרת רק כשאדם מחליט, בכוונה תחילה, "לשכוח לכמה זמן מהעולם". ואפילו כשאנחנו בורחים לנו לאיזו בקתה מבודדת בהרים, רובנו לוקחים איתנו מכשיר טלפון סלולרי, "על כל צרה שלא תבוא".

הברברים באים...

רעיון התקשורת המהירה וארוכת-הטווח הילך קסמים על בני האדם כבר מראשית האנושות. בתקופת היוונים היו רצים נושאים את בשורת הנצחונות או את בשורת הצבאות המתקדמים (פידיפידס הוא השליח המפורסם שרץ ממרתון לאתונה לבשר על נצחון היוונים, מרחק של 42 ק"מ, שנקבע מאז כמרחק של כל מרוצי המרתון). אך מהירות הרצים והמרחק שיכלו לעבור היו כמובן מוגבלים (ובשיטה הזאת היה גם סיכון ניכר לרץ עצמו, שבדרך כלל היה מוצא להורג אם הבשורה היתה רעה!). סוסים שיפרו את המצב. מפורסם ביותר הוא מסע הרכיבה של פול רוויר (Revere) בחצות הלילה, בימיה הראשונים של המהפכה האמריקנית (1775) . המשורר הנרי לונגפלו (Longfellow) הנציח את מסע הגבורה הזה בשיר. רוויר, השליח הרכוב, הביא ללקסינגטון את החדשות על הצבאות הבריטיים המתקרבים מכיוון בוסטון. האמצעי הראשון של תקשורת ארוכת-טווח היה ככל הנראה המשואה - מדורת אש שהיו מדליקים בראשי ההרים. זה אמנם היה אמצעי מהיר, אבל נפח המידע שהכיל היה קטן ביותר! האינדיאנים של אמריקה שיפרו מעט את אמצעי התקשורת הזה: הם המציאו צופן של אותות עשן. אבל ברגע שהטכנולוגיה המודרנית התחילה להטביע את חותמה על חייהם של בני האדם, בשלהי המאה ה-18, העלו ממציאים מגוון רעיונות לתקשורת ארוכת-טווח. אלה היו מבוססים בעיקר על חשמל, שיתרונו היה בכך שהוא מסוגל לעבור מרחקים גדולים במהירות.

טלגרף של כדור מוך

הממציאים הראשונים האלה היו צריכים להתמודד עם שלוש בעיות. הראשונה היתה כיצד למצוא מקור אמין וקבוע של חשמל. בעיה זו נפתרה ב-1800, כשהומצאה הסוללה ("סוללת וולטא"). הבעיה השנייה היתה כיצד להבחין מתי מגיע החשמל אל הקצה המקבל. הדבר היחיד שהיה ידוע על חשמל בסוף המאה ה-19 היה המשיכה ההדדית של עצמים טעונים. מכיוון שהכוח היה קטן מאוד, נהגו לבצע את ההבחנה הזאת בעזרת שני כדורים קלים ביותר, עשויים ממוך, שאותם היו תולים על חוטים. כשהיו נטענים חשמל סטטי, היו הכדורים נמשכים זה לעבר זה. ל"טלגרף" הראשון היו 26 כבלים, אחד לכל אות מאותיות האלפבית האנגלי. כל כבל היה קשור לזוג כדורי מוך, כך שהשולח היה יכול לשדר רצף של אותיות.

אבל ב-1819 גילה אורסטד (Oersted) שזרם חשמלי מפעיל כוח על מגנט שנמצא בסביבה, וב-1825 המציא וויליאם סטרג'ון (Sturgeon) את האלקטרומגנט (הוא גם נתן לו את שמו), שבו זרם חשמלי הזורם בתיל גורם למוט ברזל להימשך אל התיל. המצאה זו פתרה את בעיית ההבחנה בהגעת השדר, מפני שהגעתו של זרם חשמלי יכלה עכשיו לגרום צלצול של פעמון, או להניע עט שישרטט סימן על נייר.

סמואל מורס עולה על הבמה

וכאן נכנס סמואל מורס לתמונה. מורס היה צייר דיוקנאות, שבשנות השלושים של המאה התשע עשרה התפרנס בקושי מציור דיוקנאותיהם של אנשים מפורסמים, תמורת $15 האחד. ב-1835 עוררה שיחה אקראית על איתות מרחוק את סקרנותו, והוא החל להתעניין באפשרות להרוויח כסף בדרך אחרת: יצירת טלגרף חשמלי. עד 1837 כבר הצליח להציג את הדגם הפועל הראשון שלו מכשיר גס מאוד, איטי ולא שימושי, שהצפין אותיות בעזרת אותות חשמליים. שיחק לו המזל ואדם בשם אלפרד וייל (Vail), נקלע במקרה להדגמה הראשונה של מורס, והוקסם מן "המכונה הנפלאה". המזל היה שלמשפחתו של וייל היו משאבים כספיים (הוא עצמו לא נתברך בכאלה) ומה שהיה חשוב עוד יותר: וייל היה גאון מכני.

וייל ומורס

מילון קיימברידג' למדעים מתייחס רק ל"עזרה כספית" שווייל הושיט למורס. זה עיוות חמור של העובדות ההיסטוריות. האמת היא שווייל עשה את רוב עבודת הפיתוח החשובה ביותר של הרעיון, אבל קיבל עליה רק מעט הכרה. ההיסטוריה תיעדה את מורס כממציא הטלגרף. נכון היה לייחס את ההישג למורס ולווייל, אולי אפילו לווייל ומורס, אבל מורס ניצל את נאמנותו של וייל ואת אישיותו הנחבאת אל הכלים כדי לדחוף אותו בכל הזדמנות אל מאחורי הקלעים. מורס עצמו כן הצליח בהכנסת הטלגרף "שלו" למקומות החשובים, וב-1843 שיכנע את הקונגרס של ארה"ב להזמין קו טלגרף בין בולטימור לוושינגטון. הקו נבנה בהצלחה וב-1844, בטקס החנוכה שלו, הועבר דרכו המסר: "מה פעל אל" (What God hath wrought) (במדבר כ"ג, 23). מרגע זה ואילך התפתח הטלגרף בזינוקים ודילוגים, הן באירופה והן בארה"ב, ומורס נעשה עשיר ומפורסם. וייל נשאר בצל.

לא ברור גם עד כמה תרם וייל לפתרון הבעיה השלישית שעמדה בפני יוצרי הטלגרף בעיית הקידוד: איך להשתמש בכבל יחיד, לא ב-26 כבלים שונים, כדי לשדר, ואיך לקודד מכתבים כסדרות קצרות של אותות חשמליים. מורס זכה להכרה ההיסטורית על כך שיצר צופן שימושי, ובעצם זו בדיוק ההמצאה שהנציחה את שמו לדורי דורות. הצופן נותן לכל אות מאותיות האלפבית האנגלי סידרה ייחודית של אותות קצרים וארוכים. את האותות אפשר לרשום על נייר, ומפעיל מיומן יכול פשוט לשמוע ולפרש אותם. צופן מורס שימש לטלגרפיה קווית, ומאוחר יותר אלחוטית, במשך 150 שנה. אות המצוקה הבינלאומי (לאוניות, ולימים גם למטוסים) היה עד לפני מספר שנים "S.O.S" , ששודר כשלוש נקודות, שלושה קווים, שלוש נקודות. לפני מספר שנים בוטל האות הזה רשמית. • • • - - - • • •

שתי מהפכות

לטלגרף היתה השפעה מהפכנית על החיים בתקופה הוויקטוריאנית, הן מן הבחינה החברתית והן מן הבחינה המחשבתית. את ההשפעה הזאת אפשר אולי להשוות עם השינויים ההופכים את עולמנו כיום ל"כפר גלובלי". וסמואל מורס, בצדק או שלא בצדק, הוא השם שנקשר ביותר במהפכת התקשורת הוויקטוריאנית.

נוצר בתאריך: 15/08/08
עודכן בתאריך: 06/04/11