תומס אלווה אדיסון
האם כדאי בכלל ללכת לבית ספר?
תומס אלווה אדיסון, "הממציא הגדול של כל הזמנים", למד בבית ספר שלושה חודשים בלבד, כשהיה בן שבע, וסולק משם אחרי שהמורים החליטו כי אין כל סיכוי שיקלוט את החומר הנלמד. מה היה סוד הצלחתו של אדיסון? שילוב של שאפתנות חזקה, ביטחון עצמי עצום, ומעל לכול - סקרנות שלא ידעה שבע ודימיון טכנולוגי גאוני. ומה דחף אותו קדימה? יש אומרים שההמצאות שלו נועדו לשפר את איכות חייהם של בני האדם באמצעות עזרים טכנולוגיים, ויש אומרים שהוא רצה פשוט להרוויח כסף (ואפשר כמובן ששני הדברים יחד הניעו אותו). אבל על עמדתו האישית בכל מה שקשור להמצאות אפשר ללמוד מדברים שהוא עצמו אמר פעם על עבודתו: אדיסון הרוויח סכום של 4 מיליון דולר (הון עתק באותם ימים) תמורת המצאת מערכת תאורה חשמלית, אבל מאוחר יותר הפסיד את כל הסכום הזה, כשנכשל בפיתוח שיטה לזיקוק עפרות ברזל. כשהתברר לו שהפסיד את כל הכסף, אמר: "טוב, נו, הכסף הלך, אבל הצורה שבה הפסדתי אותו היתה כיף אמיתי!"אדיסון רשם לזכותו למעלה מאלף המצאות, אך החשובות שביניהן היו הפונוגרף (מקול, פטיפון) ונורת הלהט החשמלית.
ומה היתה דרך העבודה שלו?
בתחילה היה בוחר בעיה שלפי דעתו היתה גם חשובה (למשל "לעשות" אור, להקליט ולהשמיע שוב קולות, ליצור תמונות נעות - קולנוע) וגם כזאת ש"נותנת את עצמה" לפתרון טכנולוגי. אחר כך היה לומד כל מה שאפשר ללמוד על הרקע המדעי שלה, ולבסוף היה משתמש בדימיון האדיר שלו וממציא פתרונות טכנולוגיים, שאותם היה מעמיד מיד לבדיקות קפדניות במעבדת הפיתוח שלו. או שנקט בשיטה שניקלא טסלה (Nikola Tesla), עוזרו המבריק (ולימים מדען דגול בזכות עצמו וגם מתחרה של אדיסון), כינה "ניסויי מחט-בערימה-של-שחת". למשל: כשאדיסון חיפש חומר שישמש כחוט הלהט בנורה שלו - חוט שהיה צריך לעמוד בטמפרטורות גבוהות מאוד בלי שיישרף, ימס או יתאייד - הוא פשוט ניסה את כל החומרים האפשריים, עד שהגיע סוף סוף לזה שהשביע את רצונו (פחם).
אבל לאדיסון היתה עוד תכונה אחת שמאפיינת מדענים וממציאים גדולים: היכולת להבחין בדברים מעניינים שנתקלים בהם באקראי, היכולת להתחקות אחרי "תאונות טובות". התגלית החשובה ביותר של אדיסון שנולדה כך היתה "אפקט אדיסון", שמאוחר יותר קיבלה את השם "הפליטה התרמינית" (תרמיון הוא פרודה חשמלית הנפלטת מגוף מחומם). באחד הימים, כשהיה שקוע בעבודה על הנורה החשמלית שלו, הבחין לפתע ב"כוח מסתורי" שבא לידי ביטוי בזרם חשמלי שעבר דרך חלל הנורה, מאלקטרודה חמה לאלקטרודה קרה. הגילוי הזה, שכעבור שנים אחדות העסיק גם מדענים אחרים, הפך להיות הבסיס של "שפופרת האלקטרונים" (electron tube), ולפיכך - הבסיס לכל תעשיית האלקטרוניקה, ובכלל זה - למכשיר הטלוויזיה. המצאה חשובה אחרת שנזקפה לזכותו של אדיסון, ולא לגמרי בצדק, היתה הקולנוע ("תמונות נעות" - motion pictures). נכון אמנם שהצעדים המכריעים בדרך אל ההמצאה הזאת נעשו במעבדה שלו, אך מי שעשה אותם לא היה אדיסון אלא אנגלי ששמו וויליאם דיקסון (W. Dickson) . יתר על כן - בעניין זה היתה לאדיסון טעות גדולה: הוא טען בעקשנות שהקולנוע יכול להיות רווחי רק אם כל לקוח סקרן יסתכל בעצמו ולבדו אל תוך העינית של ה"משקפת הקולנועית" (viewer), ובכל פעם שיעשה כך - ישלם על הצפייה במטבע. אבל "ההמצאה" הגדולה ביותר של אדיסון היא אולי המעבדה התעשייתית המכילה את כל הציוד הדרוש לפיתוח המצאות, מעבדה שאותה הקים בהיותו בן 29 בלבד. עשרות שנים אחר כך בנו להן כל החברות התעשייתיות מעבדות על פי הדגם שלו, ציידו אותן במיכשור המשובח ביותר, ואיישו אותן בטובי המדענים ובעלי המקצוע: מתמטיקאים, פיסיקאים תיאורטיים ומהנדסי-תעשייה.
אדיסון הוליד שישה ילדים, משתי נשים, אבל ככל הנראה היה לו רק מעט זמן להקדיש להם. לפחות אחד מהם המשיך בדרך אחרת לגמרי, והפך לפוליטיקאי מצליח ביותר. האם אפשר להסיק מכך שאין הרבה קשר בין הצלחה לבין דאגת אב (במקרה של הבן) או חינוך פורמלי (במקרה של אדיסון עצמו)?