Skip to main content
header

זרקור על החור באוזון

אחד ההיבטים המדאיגים ביותר של החברה המתועשת המודרנית הוא ייצורם של חומרים הפוגעים בשכבת האוזון העוטפת את כדור הארץ. למרות שהמהפכה התעשייתית התחוללה באמצע המאה שעברה, חדר נושא האקולוגיה של כדור הארץ לתודעה הקולקטיבית שלנו רק בשנים האחרונות.

הסיבה העיקרית לכך היא הגידול המהיר של האוכולוסיה:
בתחילת המאה ה- 20 היה מספר תושבי כדור הארץ מעט יותר ממיליארד נפשות - לעומת כ- 6 מיליארד בני אדם כיום. מספר זה צפוי לגדול ל- 10-15 מיליארד עד שנת 2050. בעוד האוכלוסיה גדלה בטור גיאומטרי (מכפילה את עצמה כל פרק זמן קבוע), אין המשאבים הזמינים של כדור הארץ מתרבים בקצב זה, ולפיכך ברור שבשלב כלשהו ייפגעו המשאבים בעולם כתוצאה מהריבוי האנושי המסחרר. למעשה, הזמן הזה הגיע!

סיבה נוספת היא שרק בשנים האחרונות פותחו שיטות יעילות ואמינות לבדוק שינויים גלובליים באטמוספירה. הכוונה היא למדידות המבוצעות על ידי חיישנים באמצעות לווינים המקיפים את כדור הארץ בגובה רב ומתעדות את מצב האטמוספירה בזמנים שונים. ב- 1985 התגלה לראשונה חור באוזון מעל אנטארקטיקה ומאז הוא ממקד את תשומת לבם של מדענים ושל הציבור הרחב כאחד.

בניגוד למולקולות החמצן הבנויות משני אטומי חמצן (O2) מולקולות האוזון עשויות שלושה אטומי חמצן (O3). אוזון נוצר באטמוספירה בעיקר על ידי קרינה על-סגולה (UV) אנרגטית שמגיעה מן השמש ופוגעת באטמוספירה. כך נוצרה בכדור הארץ הקדום שכבה של אוזון בסטרטוספירה (האטמוספירה הגבוהה), בערך בגובה של 20 ק"מ מעל פני האדמה. לשכבה הזאת יש חשיבות מיוחדת: היא בולעת בין 95% - 99% מהקרינה העל-סגולה שמגיעה לכדור הארץ ומונעת ממנה להגיע אלינו. קרינה זו מסוכנת לבני אדם ולמעשה לכל החי והצומח כי היא מסוגלת לגרום לשינויים גנטיים בלתי מבוקרים, שמחוללים סרטן עור ופוגעים במערכת החיסונית של הגוף. בנוסף לכך עלול להיפגע תהליך הפוטוסינתזה בצמחים ובמיוחד בפלנקטון, שהוא מרכיב חיוני בשרשרת המזון באוקיינוסים. לפיכך סביר שבלא קיום אוזון בסטרטוספירה היו החיים על פני האדמה נראים שונים לחלוטין מאשר הינם בפועל.

במאמר מוסגר נציין, שאוזון בגובה הקרקע לא רק שאינו חיוני, אלא אף נחשב לזיהום מסוכן. מקורו של האוזון "הרע" הוא בפעולת הגומלין בין אור השמש לבין חומרי הפליטה ממכוניות. תהליך זה תורם לתופעת הערפיח בערים גדולות ושטופות שמש כמו לוס-אנג'לס, מכסיקו-סיטי, רומא או אתונה. האוזון עצמו גורם לגירויים בריאות ובעיניים ויוצר בעיות בריאות חמורות.

תכניות החלל של ארה"ב ובריה"מ, ובפרט הצלחת תכנית אפולו האמריקאית והנחיתה על הירח ב- 1969 האיצו במידה ניכרת את השימושים השונים בטכנולוגיות חלל. בשנות השבעים והשמונים הוגבר מאוד השימוש בלווינים לתצפיות מזג-אוויר (תמונות מזג-האוויר המעודכנות ב"שבשבת" משודרות מלווינים כאלה), לתקשורת (העברת שידורי טלוויזיה, שיחות טלפוניות וכד'), וכן לאיסוף נתונים בתחומי הגיאולוגיה, הגיאופיסיקה ותחומי מדע נוספים.

ב- 1985 הראו תצפיות של מדענים בריטים, ששכבת האוזון מעל אנטארקטיקה מידלדלת והולכת בקצב מדאיג ביותר. נתונים שהגיעו ממדידות קרקעיות, ממטוסים, מבלונים שהופרחו ומלווינים (כמו נימבוס 7) הצביעו על הפחתה של 40% בריכוז האוזון מעל אנטארקטיקה תוך עשור אחד בלבד, והדבר עורר הד צבורי רחב. תנועות אקולוגיות שונות, כגון ה"ירוקים" ו"גרינפיס", לחצו לנקוט צעדים במטרה לזהות את הגורמים לחור באוזון ולנסות לצמצמם.

הכוונה בביטוי "החור באוזון" הוא להפחתה משמעותית בעובי שכבת האוזון באיזורים מסוימים באטמוספירה. למרות הדלדלות האוזון אין סיכוי רב לאיבוד כל שכבת האוזון באיזור כלשהו ובוודאי אין מדובר ב"חור פיסי" באטמוספירה, אך הביטוי הציורי הזה היה מוצלח: הרושם המאיים שהוא יצר היה משכנע במידה מספקת כדי להסב את תשומת הלב של הציבור הרחב לנושא, וליצור דעת קהל אוהדת לתנועות האקולוגיות.

מחקרים הראו שהגורם העיקרי מעשה ידי אדם לפגיעה באוזון הוא משפחה של חומרים שנקראית כלורו-פלואורו-פחמנים או בקיצור CFC Chloro) Fluoro nobraC). חומרים אלה משמשים לצורך תהליכים תעשייתיים שונים (ניקוי מתכות, יצירת קצף לחומרי בעירה וכד'), במערכות מיזוג, במקררים ובתרסיסים (אירוסולים). בהיותם גזים הם נפלטים לאטמוספירה, ובתהליך מורכב גורמים להתפרקות מולקולות האוזון לחמצן ולכלור חד-חמצני (OlC) . כבר 1974-ב הוכר הנזק בשימוש ב-CFC, ומדינות שונות אסרו בהדרגה על השימוש בתרסיסים מכילי CFC. בכל זאת מיוצרים מידי שנה בכל רחבי העולם מאות אלפי טונות של הגז.

אחת השאלות המעניינות והחשובות בנושא זה היא, האם בני האדם מסוגלים להשפיע על משהו כה גדול כמו האטמוספירה (או על חלק נרחב של האטמוספירה). על כך חלוקות הדעות בקרב המדענים: חלקם סבורים שדי בכמויות קטנות יחסית של CFC כדי לחולל נזק משמעותי, שכן בתנאים השוררים בקטבים די במולקולה אחת של CFC להרוס עד 100,000 מולקולות אוזון, אחרים טוענים שהמציאות מורכבת יותר: ראשית יש מנגנונים טבעיים באטמוספירה ש"דואגים" לפצות על הידלדלות האוזון, גם אם אכן הוא פוחת באופן משמעותי בשל פעילות אנוש. שנית, ייתכן שהחור באוזון מקורו לאו דווקא CFC-ב או בגורמים מלאכותיים אחרים, אלא בגורמים טבעיים כגון התפרצויות הרי געש. ואכן, מתצפיות אחרות עולה כי החור באוזון באזורי הקטבים "התאחה" בחלקו. הסבר אפשרי לכך הוא שהשפעת ההתפרצות הגדולה של הר הגעש פינאטובו בפיליפינים 1992-מ שככה ו"תרומתה" לחור באוזון פחתה גם-כן. כך או אחרת, אין עדיין עדויות חד-משמעיות שיכריעו בין שתי התפישות המנוגדות הללו.

כדי להוריש לדורות הבאים עולם שאפשר וטוב לחיות בו? האתגר הוא למצוא עד סוף המאה תחליפים בלתי מזיקים לרוב התהליכים התעשיתיים, למניעת נזקים סביבתיים בלתי הפיכים. צפון-מערב אירופה ננקטו צעדים מחמירים אף יותר ממה שקבע הסכם בעולם. עובדה, במדינות בעלות מודעות אקולוגית כמו מדינות מזיקים כמו מתיל-ברומיד, שישראל היא אחת היצרניות הגדולות שלו בעד הגבלת התעשייה הכימית או לצורך מציאת חלופות לחומרים משפיעה גם על החלטות ברמה לאומית, כמו, לדוגמא, יצירת דעת קהל תרסיסים מכילי CFC. מעבר לכך, מודעות רחבה לנושאים אקולוגיים שנימנע משימוש במוצרים שעלולים לפגוע בסביבה, כמו למשל "האזרחים הקטנים", כלומר אנחנו, מסוגלים לתרום תרומה צנועה בכך CFC-ה וצמצומו בהדרגה. התאגדו 24 מדינות במונטריאול וחתמו על הסכם להגבלת ייצור אין ספק שניתן וצריך לפעול להפחתת נזקים אפשריים. בספטמבר 1987 האוזון כמו גם על ההתחממות העולמית ואפקטים אקולוגיים נוספים, למרות חוסר הבהירות ביחס למשקלה של הפעילות התעשייתית על שכבת האוזון.

נוצר בתאריך: 11/05/08
עודכן בתאריך: 17/01/11